על גופתי המתה / מירב הלפרין

מלחמה היא אירוע בלתי מצחיק בעליל, ומצד שני אין ספק שחוש הומור טוב עוזר להתמודדות עם מצבי קיצון בכללם מלחמה. מירב הלפרין החליטה לטפל באחת הטראומות האחרונות שחווינו בקיץ לפני שנתיים מלחמת “צוק איתן” בכפפות של חוש הומור, ובואו נבדוק אם הצליח לה?

1. העלילה מכילה זוג הורים גרושים הנחושים להוציא את בנם השיריונר מעזה ולשם כך חוברים זה לזה ונוסעים לדרום לאתר אותו ולהוציא מזירת המלחמה, שזוהי בפני עצמה סיטואציה הזויה המזמינה מצבים אבסורדיים.  בדרכם של הזוג לדרום, הוא מלווה באמה של גיבורת הספר, סוג של זמרת מלחמות וטורפת גברים ושני זמרי עבר, שכל אחד מהם כבר לא בקו השפיות. מכאן העניין רק מסתבך ונוצרים דיאלוגים ושיחות שחלקם שנונים ומצחיקים וחלקם חוזרים על עצמם ולכן צפויים וכבר פחות מצחיקים.
2. לגיבורת הספר, יש קול פנימי חזק ולכל אורך הספר, בדרך לעזה, היא מנהלת חשבונות נפש פנימיים עם עצמה ועם האנשים הסובבים אותה: הגרוש שלה, עמנואל החרדתי, אביב האקס המיתולוגי והרופא המאהב הטרי שהיא פוגשת בדרכה (זה ידוע שמלחמה מזמנת רומנים וסקס, כתגובת יצר ההישרדות האנושי), היא לא חוסכת שבטה גם מאמה וגם מבתה. חלק מהשיחות מצחיקות וחלק אף מאוד ומתחילת הספר, חשתי חיבה לגיבורה שלא מסתירה מעצמה ומהסביבה את דיעותיה. אני אוהבת כנות!
3. במלחמה כמו במלחמה, כל מה שיכול להסתבך מסתבך וצירופי המקרים הם אבן יסוד בעלילה, לא אגלה בפרטי פרטים, למי שירצה לקרוא. התכוננו לקטעים הזויים ומצחיקים ברמת lol בעיקר בתחילת הספר.

לסיכום: קשה לצחוק על מלחמה מפני שמלחמה היא מצב נורא ואיום שהאנושות המציאה ואומנם מבחינה רישמית “צוק איתן” נחשב מבצע, אבל רבים מאיתנו קוראים לזה מלחמה, כי מה לעשות שהיו בה את כל מרכיבי המלחמה ואני רואה בחשיפת הצדדים האבסורדים של המלחמה כפי שכתבה הלפרין כביקורת.

הבנתי את דברי הדוברת בספר כשהיא מתארת את הרגשות המלווים את האזעקות כתערובת של אימה ופחד וגם התרגשות מוזרה. מי היה מאמין שיפלו לנו טילים מעל הראש ואנחנו נטועים עמוק בלב גוש דן? לעולם אזכור את התקופה: הטלוויזיה שהייתה דלוקה ללא הרף, ואני בצפייה דרוכה לפס הכתום בקצה הימני של המרקע. את שמות הנופלים, הילדים האלה וגם הבוגרים שביניהם, וההרגשה הכבדה שהם מוסרים את חייהם ועל מה? ולא כך אני רוצה! את מודעות האימה בווטצאפ, שעד מהרה החלטנו שאנחנו לא שותפים למשחק האכזרי הזה ועוד זיכרונות שאולי יום אחד, אכתוב אני. כל אלה אינם מצחיקים, אבל הנפש זקוקה לעיבוד הרגשות ולאיוורורן ומירב הלפרין עשתה זאת בשבילה וגם בשבילי.

אהבתי מאוד את הציור בכריכה שנעשה על ידי דוד פולנסקי

כעת, אשמח לקרוא גם את ספרה הראשון של מירב הלפרין “בעלי לא בבית”.

התמונה  לקוחה מאתר סימניה http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=983250