הבלוג של yarongoldstein

yarongoldstein

עדכונים:

פוסטים: 2

החל מאפריל 2019

12/04/2019

שובי לביתך
מספורי הנווד
“צליל האהבה הראשון הוא רפרוף הפרפרים”
א-
גשם זלעפות העיר אותי . אני מכורבל על המושבים במכוניתי. אופל רקורד ישנה , רחבה ונוחה. אני מסיר מעלי את השמיכה, הבל פי צבע את החלונות באפור מכסיף. הטיפות מרקדות על גג הפח. מוסיקת בוקר שלמדתי לאהוב. קונצרט לאוטובאן גשם ורעם- משאיות.
אני קם, אוסף את כלי הרחצה שלי ובגדים להחלפה וצועד בגשם לעבר המקלחות שבתחנת הדלק. צועד לאיטי, נותן לטיפות הקרירות לרחוץ את שאריות הלילה. יודע שמחכים לי בגדים נקיים בניילון שבידי. רעם הכביש הרחב מחריש אזניים. גלגלים, גשם וכביש מסתדרים טוב יחדיו. כמו קונצרט רוק כבד. אחר כך קולות נהגי המשאיות במקלחת. בליל שפות סלאביות, איטלקית וספרדית. באו מקצה היבשת בדרך לקצה השני . אני ממתין בתור כמו כולם.
אחר כך, קפה וקרואסון. נותן ליום להתחיל ולארגן את עצמו. מה לעשות היום? לשיר? לשיר ולמכור פוסטרים? או רק למכור? אולי בכלל לא לעבוד היום? אולי אסע להיידלברג ואטייל? אכתוב מכתבים? לבסוף מחליט לשיר. עורך לעצמי רשימה בראש. היום אשיר רק בעברית. אני מְשַווה לנגד עיני את תגובות העוברים ושבים למשמע השפה. רושם לעצמי הערות לכמה מהשירים למקרה שמישהו ישאל. חוזר לאוטו ,מוציא את הגיטרה,עושה חזרת בזק ,בודק שלא שכחתי. שונא לעשות טעויות- ונוסע.
את העיר בה אשיר היום בחרתי כבר אתמול. אני עולה על האוטובאן . אחרי רבע שעה -הפתעה! הגשם פוסק והשמיים מתבהרים . אור שמש מרצד על הכביש והלב מתרחב מהמַתַּנָה הלא צפויה. בטייפ הביטלס. אני תמיד מקפיד לשמוע ביטלס לפני שאני שר ברחוב בעברית. פרופורציות.
הגענו. אני מוצֵא חנייה וצועד לעבר מרכז העיר. מוצא לי מקום לעמוד בו; מזרקה מימיני -בדיוק בדרך מהתחנה למרכז הקניות. היום אני הראשון. הרחבה הקטנה שכבשתי לעצמי תהפוך לבמהִ בעוד רגע- ואשיר. הגוף מכיר כבר את אי השקט שלי. הנה אני מתחיל. פתיחה מוסיקאלית כללית . אני משוויץ קצת עם הטכניקה והסולו, שישימו לב. ארגז הכלים שלי מלא בטריקים כאלה. חלק המצאות שלי, חלק העתקתי מאחרים ששרו. בהתחלה לא עוצרים. אבל בסוף תמיד מישהו נעמד מולך ומקשיב, ובמטה קסם מתאסף קומץ. לעיתים גדל הקומץ לכדי קהל רחב. לפעמים רק עשרה. לפעמים אני שר למישהי שנעצרת ותנוחת ראשה מוציאה ממני עוד כמה שירים. לפעמים הן מתקרבות, פוצחות בשיחה, שתי נפשות שולחות משושים. השמש , המוסיקה והגיל- לעולם ימצאו דרך להתאחד.
הבוקר הקהל שלי מונה לפחות ארבעים איש. הפתעה. כבר עשרים דקות שאני שר, ארון הברית , כך אני מכנה את התיבה בה נאסף הכסף- מראה סימנים טובים. מימין מגיע שוטר חביב ולאחר הפצרות ( גם של הקהל שלי ) הוא מקציב לי עוד שעה. הקהל מוחא כפיים והאוירה משתפרת. שלושרים, גשר הירקון, אסתר עופרים , נתנאלה. היה לי חבר היה לי אח- והשיר מסתיים. מחיאות כפיים וכמו תמיד אני קצת מסמיק.
אני מבחין באיש כבן ארבעים ומשהו בקהל. הוא מחייך אלי ואני מרגיש שיש משהו נוסף בחיוך שלו. אני מחייך בחזרה וממשיך לשליש האחרון של קונצרט הבוקר שלי, מנצל כל דקה לפני שאצטרך לעזוב. אחרי השיר האחרון אני קד קידה חצי בצחוק וקצת ברצינות. עוד קונצרט הסתיים. צברתי עוד שעת ותק כחיית במה.
אחרי שהכל מתפזרים אני אורז את חפצַי, טומן את הכסף בכיס, אספור אותו אחר כך. לא נעים. אני מבחין שהאיש ההוא, זה שחייך, מתקרב אלי. הוא פונה אלי ושואל באנגלית טובה אם אפשר להפריע לי לרגע. אני מרשה לו. הוא פוצח בסיפור על שהייתו בישראל בקיבוץ. הוא זוכר בגעגוע עמוק את חצי השנה ההיא וכמה כולם היו נפלאים ושאר תיאורים ממין זה.אני שומע בנימוס.לפחות עשרים מתנדבים גרמנים סיפרו לי לפניו על זמן גן עדן שלהם בארץ השמש והתפוזים. לעיתים אני מרגיש כשגריר התק”ם לבסוף הוא שואל אותי אם יוכל להזמינני לקפה ועוגה כתודה. אני לקפה לעולם לא מסרב.
ישובים בקפה גרמני טיפוסי, הוא מפליג בתולדותיו בקיבוץ. אני משנה נושא ושואל מה מקצועו ואיפה הוא גר, רק שייפסק הקיבוץ הזה.” רפתן. אני רפתן”, הוא אומר . אני מביט בו בהפתעה ושומע את עצמי אומר לו- “גם אני.” אחרי הכל ריפתנתי בהדסים וגם ברמת הגולן כמה חדשים. “באמת?” הוא שואל, נרגש מהנושא החדש, “ועם איזה מכונות עבדתן?”
יעף של זכרונות חולף במוחי, תמונות מהרפת שלנו בהדסים חולפות מול עיני ופתאום אני נזכר ” אַלְפַא לָבַל”. הוא מביט בי ואומר- “גם ל”י. ואז מתפתחת לה שיחה על חליבה ועטינים, ודלקות, ואחוז שומן . פתאום הוא מביט בי ושואל- “תסכים להיות אורח שלנו לכמה זמן?”
אורח- זוהי כמובן מילה כללית למדי. כוס קפה בדירה עירונית עם שיחה נעימה, או כוס קפה שהופכת לכוס יין שתהפוך לפעמים למסיבה ואולי לאימפרוביזציה עם נגנים אחרים ,כולל אפשרות למעידה רומנטית שמדרונה חלקלק לפרקים. אבל הזמנה מרפתן להתארח אצלו – זה היה חדש. משפחתו, הוא אומר, תשמח מאד ובנוסף לזה- בנותיו מאד מוסיקליות וישמחו אולי לנגן איתי. אני שוקל זאת שוב, בעיקר בגלל המילה ההיא “בנותיו”, ולבסוף מהנהן ומודה לו.
הוא מסביר לי בהתלהבות לאן ניסע ושאעקוב אחר מכוניתו ואל דאגה, הוא ייסע לאט. ניראה לי שהאיש מתלהב מהרעיון שנולד זה עתה. כשגרמנים מאלתרים אסור להפריע להם. אנחנו מגיעים לכפר קטן . איזור הררי, דרך צרה מובילה אל הכניסה לחווה שלו. שער גדול , רחבה מרוצפת, בית גדול יחסית. אני יוצא מהמכונית ומיד אופף אותי הריח המוכר. “הרפת מאחור”, הוא אומר כקורא מחשבותי. אני פונה ימינה ועוקף את הבית ומגלה מבנה ארוך עם הכניסה המוכרת שבכל רפת. אני נכנס- ומגלה היכל מצוחצח, במת חליבה מכל צד- חלומו הרטוב של כל רפתן. ריח ישן ומוכר משכיח ממני את הגיטרה, את הרחוב, את נוודותי. אני מסתובב ושואל כמה פרות יש לו. “שישים”, הוא משיב. שתי חליבות ביום. אחרי כמה דקות אני שואל אם אוכל להצטרף לחליבה הבאה.” כמובן “, הוא משיב , “בשש בערב. אבל עכשיו הרשה לי להזמין אותך לביתי”..
נכנסים. הבתים של האיכרים כבר לא כמו פעם. הרהיטים תעשייתיים בסגנון איקיאה שעוד לא נולדה, הרבה אור וחמימות . צבעים בהירים לַוילונות המתנפנפים לְרוח הצהריים. נכנסת אשה , אשתו. בערך בגילו. עגלגלותה המסויימת מודגשת בקו המותן עם הסינר המהודק. לעומת זאת יציבתהּ התמירה, שערה האסוף מעלה ועיניה סיפרו סיפור אחר. היא מביטה בי בעיניין והוא פוצח בהסבר גרמני מהיר שסיכם כניראה את עלילות הבוקר. היא מביטה בי . מסתבר שהאנגלית שלה לא משהו. לפיכך נבחרה שפת הגוף ברוב קולות לתקשורת ביננו .הוא מוליך אותי במרחבי ביתו, מראה לי את החדר בו אלוּן. הוא נמצא בסוף מסדרון שההליכה על רצפת העץ שלו בו חורקת . עובדה שתמלא תפקיד חשוב בעלילה.
ארוחת הצהריים מְכַנֶסֶת את כל בני הבית . בכניסתי לחדר האוכל המחובר למטבח הרחב אני מגלה שלושה ראשים חדשים. “שמח להכיר לך את שלושת בנותיי”, הוא אומר באנגלית קצת נמלצת. הימנית, שיער קצר וקופצני, כבת שבע, השמאלית כבת שלוש עשרה, שיער ארוך יותר, בלונדיני. השלישית זה כבר סיפור אחר. פני אִמִּהּ ניבטות אלי, רזות יותר, מבט רגוע . אני רושם לעצמי כי מדובר ביופי עצור ולא שגרתי ומעלה כיתת משמר פן אעשה שטויות. כבת תשע עשרה. אולי קצת פחות. שלושתן לבושות כמו קיבוצניקיות וזה קצת מצחיק אותי. אני מבאר להם למה צחקתי. הארוחה מתנהלת במתינות. הם שואלים, אני מספר. האמא מתעדכנת סימולטנית וכל הזמן אני מרגיש את עיניה עוקבות, חוקרות, מתרשמות. הוא, האיש, מספר על כמה מוכשרות השלוש. הקטנה, כנרית מחוננת, מנגנת בתזמורת המקומית וכולם בטוחים בעתיד המצפה לה. האמצעית גם צ’לנית וגם פסנתרנית. לא הצלחתי להבין האם מדובר בילדת סנדוויץ . והגדולה- האיש הגדיר אותה כמחוננת מוסיקאלית. מנגנת אמנם “רק” בכינור. ” היא כותבת ומתזמרת ומתכוננת ללימודים באקדמיה למוסיקה” הוא מוסיף ונימת גאווה בקולו. אני מציע שננסה לנגן ביחד. גיטרה, צ’לו ושני כינורות.
אנחנו עוברים חדר. הבנות מביאות את כלי הנגינה. אנחנו מתכווננים ומתיישבים בתנוחת הרביעייה הקאמרית- קשר עין במעגל. אני שואל מה הן רוצות לנגן. הקטנה מגמגמת באנגלית חמודה, והגדולה מגלגלת צליל בריטי . האמצעית שותקת ומביטה. למה שלא תשיר משהו בישראלית? היא שואלת. אני מתקן אותה לשיר בעברית. אני משוטט בראשי. אחר כך אני מנגן ושר את ” שובי לביתך” של שם טוב לוי עם המילים הנפלאות של דליה רביקוביץ.
“מָה לַך בַּחוּץ, יַלְדָה? מַנוֹֹחַ לֹא מָצְאָה רַגְלְךָ. צִפּוֹר פְּצוּעָהּ, חִזְרִי אֵלַי וְשׁוּבִי לְבֵיתְךָ
הַאֲזִינִי לַקּוֹלוֹת הָרַעַם עַל גַּגּוֹת בָּתִּים. מִקּוֹל סוּפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ ושוּבִי לְבֵיתֵךְ ”
אחרי סוף הבית הראשון, לקראת הפזמון אני שומע בעיניים עצומות כינור ענוג מלווה את הכניסה לפזמון
“סַהַר חֲצוֹת גָּבוֹהַּ, אוֹר עַל עַנְפֵי אִילָן, תְּנִי לְנַפְשֵׁךְ לִשְׁמֹעַ זֵמֵּר קָטָן.”
הקטנה לוקחת פיקוד ובלי להכיר את השיר היא שוזרת את המלודיה שלה לקול שלי. אני מתרגש מעט ומזייף בַּאקורד הֶחשוב. ושוב עוצם את העיניים. אחר כך הצ’לו, הבטן הרכה של הנפש, ולבסוף הגדולה. היא חיכתה לסוף בית ב והצטרפה בסולו אילתורי. אנחנו ממשיכים לבית שלישי ושם הן כבר מוצאות לעצמן את דרכן במרחבי המלודיה, ההרמוניה מקבלת צבע מפתיע. רביעייה קאמרית שהיא בעצם שלישייה המארחת את הגיטרה.
“שֵַם צֶמַח לַעֲנָה. שָׂם נֶפֵשׁ מַרְעִידָה מִקּוֹר. חַלּוֹן אָפֵל וּתְרִיס מוּגף. שׁוּבִי לְבֵיתֵֵך.
שְׂאִי עֵין לַמָּרוֹם כְּבָר סֵדֶַק שַׁחַר מַאֲפִיר. נֵעוֹרָה כְּבָר צִפּוֹר אַחַת. שׁוּבִי לְבֵיתֵךְ”
השיר מגיע לסופו. הן מרגישות את אקורדי הסיום ומתכנסות לאיטן לקראת טון אחרון סופי.
שקט משתרר בחדר. בחוץ נשמעות רק הציפרים. לאחר זמן מה שואלת הקטנה אם נוכל לנגן את זה שוב. אני מרגיש איך כולנו מודים לה בליבנו . בלי להשתהות אני מתחיל שוב, מנסה לשחזר את הפתיחה הקודמת- והכל חוזר על עצמו, רק שהפעם כולנו מרוכזים בצלילים, בנגינה יחדיו. עיניים פוגשות עיניים, החלטות של רגע אילתורי מוסכמות באחת , נדיבוֹת למי שרוצה להוביל. אני שר, אבל העלילה המרכזית מתרחשת במפגש הבלתי צפוי עם שלוש נגניות קלאסיות הלוקחות את שם טוב לוי למקום אחר. הפרקים והפזמון החוזר נצבעים מחדש עד לסוף. הפעם סיום אחר. מלודי יותר.
ושוב שקט. האמא מבקשת מהגדולה שאתרגם את המילים. אני מנסה , מספר קצת על דליה רביקוביץ, על הנחמה שבשיר, על האי הבודד שהמנגינה והמילים מצאו לעצמן. מנסה להיות קצת פואטי בתרגום ומתפלל שדליה תסלח לי על הפשטנות.
אחר כך מבקשת הקטנה שאנגן לה את המלודיה. היא רושמת אותה במהירות מעוררת קינאה. היא משמיעה לי את מה שכתבה עם הכינור, אנחנו מתקנים פה ושם- אבל עכשיו היא עצמאית ומבקשת מהאמצעית עם הצ’לו ללוות אותה. אני משתאה מהקלילות שהצ’לו מוצא לו את הנתיבים להרמוניה מבלי להפריע לאוזן. והגדולה מקשיבה באוזניה ומביטה בי . עכשיו תשיר, היא מבקשת פוקדת. אני מציית ושר ללא הגיטרה. זה יכול היה להמשיך כך עוד שעה ארוכה אלא שההאיש קוטע אותנו בעדינות.
“אם תירצה להצטרף לחליבה” הוא אומר, “תצטרך לבוא עכשיו. אנחנו מתחילים.” כמובן. איך שכחתי. אני נפרד מהן וקובע להיפגש שוב מאוחר יותר.
חמוש במגפיים אני נכנס לרפת. כבר מבחוץ אפשר היה לשמוע את צקצוקי המשאבות. מכונות החליבה המוכרות מזמזמות, הפרות , בעמדות , לועסות בשלווה תוך כדי הֵחָלבוּת, מסובבות ראש ושולחות מבט . אני תופש מקום לצד האיש. הוא מסביר לי את מה שכבר ידעתי אבל לא מקלקל לו ומאזין ומהנהן במקומות הנכונים. מכונה אחרי מכונה, קבוצה אחר קבוצה נכנסת לבמה, וממשיכה כמו כל יום. אני שוקע בעבודה, ומגלה פעולות ישנות שהטמעתי בגופי ושכחתי מקיומם ימים רבים. אחרי שעתיים וקצת החליבה מאחורנו. “נהנית, נכון?” שואל- אומר ליהאיש בהגישו לי בקבוק צונן. איך אוכל להסביר לו את השעות היפות שלנו בהדסים ברפת הקטנה, אני עושה דרכי לחדרי בקומה השנייה. על מפתן הבית אני חולץ את המגפיים ונכנס יחף . בדרך לגרם המדרגות אני שומע מחדר האורחים מאחורי דלת סגורה כיצד שלוש הבנות מתאמנות על השיר. אני חומק במעלה המדרגות לבל יופרעו..
רחוּץ, לָבוּש בבגדים נקיים ורעננים אני יורד למטה. כולם במטבח, קרקוש כלים, שיחה ערה, צחוק – אני נכנס. החמישה מביטים בי בעיניים מאירות. “סיפרתי להם שזכינו ברפתן כשרוני” , הוא אומר לי ומזמין אותי להצטרף לארוחת הערב . אותו סדר ישיבה. אני שואל את הקטנה מה שלום השיר . “הכנו לך הפתעה “, היא עונה. האנגלית בפיה השתפרה מעט. האמא, גם היא זוהרת , כמסתירה סוד. אני כמובן משדל אותן לגלות לי. לשווא. הגדולה מבקשת שנעבור לחדר האורחים. הן מתיישבות ונוטלות את כלי הנגינה.
בזמן שחלבנו הפליאו השלוש וכתבו פרטיטורה על בסיס השיר. עם מעברים לאילתורים, קונצרט ג’אז קטן. יכולתָ לראות את העונג וההנאה שקרן מהן כשניגנו. מעולם לא שמעתי את השיר עם עיבוד נפלא כל כך. וכל זה בחוות פרות במרכז גרמניה. כשסיימו השתרר שקט. דקות ארוכות
האמא הֵפרה את השקט, אמרה משהו הקשור לאוכל ויצאה . הן הניחו את כלי הנגינה והביטו בי. הגדולה שאלה אם אני יכול ללמד אותה את המילים בעברית. לקחתי דף נייר וכתבתי לה באותיות לטיניות את המילים. פה ושם הוספתי פירוש באנגלית. מסרתי לה את הדף והיא הטמינה אותו בכיס . כאות תודה ערכתי להם קונצרט קטן. קצת סשה ארגוב, קצת שלום, אריק, עמנואל זמיר . מגדים לרעי בחמדה מי צפן,וגם אל גינת אגוז. הבנות אילתרו חופשי. ” קח לך אשה ובנה לה בית” בליווי שלישיית מיתרים.מי היה מאמין.
האיש ישב מולי כמו הבוקר בעיר והביט בי ללא הפסקה, מה שגרם לי לעקצוץ בעורף ולאיבוד הריכוז במקצת. פתאום חשבתי- “אולי הוא רואה בי לפתע את השועל בלול התרנגולות הטורף לו פרגית אחר פרגית? אולי הוא מצטער על הכל, ומֵצֶר על כך שהיה נחמד אלי?” המשכתי לנגן, אבל עם העיניים עמוק בגיטרה. ידעתי שהוא ממשיך לנעוץ בי את העיניים. כשנגמר השיר וגווע לאיטו במערבולת האילתורים שלהן,הרמתי את ראשי והבטתי בו.
אז זהו זה, אמרתי לעצמי. נִגמר. ראיתי כיצד אני מתארגן הלילה לשינה באוטובאן כרגיל. בעצם, אמרתי לעצמי,מה רע? אכלתי שתי ארוחות דשנות, ניגנתי עם נגניות מוכשרות אש, התקלחתי, עכשיו למיטה- אבל באוטובאן או בכל מקום אחר שאעצור.הבטתי בלבן של העיניים שלו.

האיש הפר את השתיקה ואמר- “רציתי להציע לך עבודה ברפת לחודש. העוזר שלי יוצא לחופשה והבנות”- הוא הורה עליהן בידו, “מזמן הפסיקו לגלות עניין בפרות. אם תרצה- אז רק בחליבות, ללא העבודה מסביב, לכך אוכל להתארגן.” אני בוהה בו והוא אינו מחכה לתשובתי, מוסיף פרטים על כך שאם ארצה לנגן ברחוב לא תהייה בעייה, נוכל להסתדר, ובכלל- עכשיו שהוא רואה איזה איזה הרכב מוסיקאלי צומח לנגד עיניו הוא בטוח שלא אסרב. הבנות הביטו בי ובו בעיניין, גם להם זו היתה הפתעה. השתדלתי לא להביט בעיני הגדולה . באותו רגע נכנסה האמא, היא חשה שקרה משהו ושאלה את בעלה . הוא המשיך להביט בי תוך כדי הסבר ושטח בפניה את ההצעה. היא לא חשבה פעמיים, ניגשה אלי , הקימה אותי וחיבקה אותי. היא חייכה ואמרה משהו שכניראה היה ברוך הבא. איש לא תירגם.
מה לעשות? עכשיו הייתי צריך להחליט אם לומר כן או לא. אלה רגעי השקלא וטריא השנואים עלי. מחד– רפת, כיף גדול, המוסיקה, האילתורים, אוכל טרי וטעים, מקלחת ככל שארצה . וגם משכורת שלא תזיק.
מאידך- מה עם החופש? היכולת לקום ולנסוע לאן שרוצים? ברלין? פריס? פירנצה? או סתם לחוף הים הצפוני? הרי זה מה שחיפשתי, לא?
אבל -לא אכחד ולא אכחיש. המבטים מכיון צפון של הגדולה שבהן. ידעתי שהם טומנים בחובם משהו שאני לא בטוח בטיבם. זה התחיל כבר ברגע שנכנסה לחדר בצהריים.
“אני מסכים”, אמרתי. “נתחיל בשבועיים. אחרי זה ניראה”
ב-
כבר שלושה ימים שאני רפתן בחוות פרות . לא אלאה את איש ולא אספר כמה כיף היה לי לחזור למקום אהוב כל כך. רק רפתנים יבינו. אני משתלב במהירות, קולט מה טפל ומה עיקר, ואפילו מצליח להפריד בינהם- הנאה צרופה. העבודה הפיזית מיטיבה איתי. פעמיים ביום- חמש בבוקר וחמש בערב.
יומי היה בעצם יום מוסיקלי שנחתך עם שתי חליבות. בכל רגע פנוי ישבתי עם הגיטרה, שרתי לעצמי . שרתי וידעתי מה הולך לקרות כאן. כמו בפנימייה; לִכְשֵיָשַבְתִי על הדשא והתחלתי לנגן- ידעתי שבעוד זמן קצר יתאספו סביבי כל אוהבי השירה, אוהבי המפגש. מן מסיבה מאולתרת. גם כאן זה עבד. הבנות הצטרפו מדי פעם כשהיו באיזור, הביאו את כלי הנגינה, אילתרו, חזרו איתי על השיר שלנו ” שובי לביתך”. למדתי שירים חדשים והתענגתי על הקריאה מפרטיטורה שכבר זמן רב שכחתי. ביום השלישי, אחרי חליבת הערב נכנסת הגדולה לחדר המוסיקה, כפי שהתחלנו לקרוא לו בינינו. הוציאה את מילות השיר שכתבתי לה והקריאה לי בשקט. אחרי שהאזנתי בנימוס עד חצי ההקראה עצרתי אותה והתחלתי לסמן את הטקסט שיישמע כמו עברית. היא היתה תלמידה חרוצה ומהר מאד הצליחה ללמוד את הדגשים. עכשיו ליויתי אותה עם הגיטרה והיא שרה. אחר כך כתבנו קול שני שמעולם לא היה שם בשיר, והתאמנו עליו. אחר כך עשינו הפסקה .האחיות הצטרפו אחר כך לשעה קלה ושוב נשארנו שנינו לבד, ממשיכים להתאמן. הלילה ירד. שאלתי אותה אם תוכל לעשות לי טיול בסביבה.
טייל נווד מוסיקאי בן 24 ומוסיקאית לעתיד בת 19 מטיילים בלב השדה עם שיר בלב. שובי לביתך. השדה המשופע, גדרות עץ מימין, מטע תפוחים משמאל ומאחוריו שדה שלף. הלכו לטייל וחזרו דמומים. נרגשים.
חזרנו לחדר המוסיקה ועשינו מה שידענו הכי טוב לעשות- ניגנו יחד. ניגָנו הכל, אני ניגנתי, היא הצטרפה . אחר כךהיא הובילה ואני הצטרפתי אליה למקומות שהלכה עם הכינור הנפלא. לא דיברנו. רק ניגנו. ישבנו קרוב אחד לשניה.
כשכבר הגעתי למיטה והתכסיתי בשמיכה הדקה, לא הפסיק השיר להתנגן במוחי. מזה כחדשיים אני בדרכים ותמיד מקומות חדשים, אנשים חדשים האם כאן זה עוד מקום? למה אני מרגיש כמו בבית? מתי הרגשתי כך בפעם האחרונה? תרצה אתר או דליה רביקוביץ ? ” שמרי נפשך ” או “שובי לביתך” ? אני מחליט לחפש אותה.ידעתי איפה חַדְרָהּ.אבל לפני שאני מספיק לצאת מהחדר- אני שומע חריקה. חריקת רצפת העץ. חריקות הצעדים נפסקות לפני דלתי. הדלת נפתחת והיא מחליקה פנימה ישר לזרועותיי.
ג-
בימים הבאים חזרתי ולמדתי את תורת הסולפז’ וההרמוניה והמלודיה . היא היתה לא רק מוסיקאית מוכשרת אלא גם מורה מצויינת ; בנינוחות, בבטחה וביעילות חזרה איתי את כל הדרך עד לבסיס, העירה הערות, הדגימה בכינור ולפעמים על הפסנתר. לא פעם החל ה”שיעור” כמו ששיעור מתחיל – והסתיים אי שם ביער בביצועים הרמוניים שרק צעירים יודעים. ידעתי שאני מתאהב, שאני הולך בבטחה לקראת משהו לא נודע, בלי עבר בלי עתיד- אבל עם הווה . לפעמים ישבנו בחוץ ,על ספסל לפני הבית הצופה על פיתחת העמק ונִיגַנוּ. היינו כל כך נרגשים שלפעמים השתתקנו מעוצמת הרגע.
החריקות במסדרון חזרו בלילה הבא ובשאר ימי השבוע שאחריו. וכל אותו הזמן החיים בחווה התנהלו כרגיל; פרות נחלבו, ארוחות בּוּשלוּ, מיכלית החלב סימנה לנו את חלקי היום כשעון מדוייק. ובכל יום הייתי מצפה למפגשים המוסיקלים של ארבעתנו לעיני קהל הצופים הנלהב , ההורים .
בשמונה בבוקר לערך היינו מסיימים את חליבת הבוקר ויושבים רחוצים לארוחת הבוקר. הבנות היו מגיעות טרוטות עיניים ומתיישבות ביננו. זו שלי היתה יושבת תמיד מולי ומשוחחת בעיניה עם עֵינַי. דומה היה שכולם כבר הבינו מה מתרחש בחוות החיות והמוסיקה הזו, אבל איש לא הראה סימני אי נוחות. הקטנה התחילה להתייחס אלי כאילו הייתי הדוד . הזמינה אותי לחדרהּ והראתה לי את כל המדליות והתעודות שקיבלה.
במפגש הערב, זה שאחרי חליבת הערב, היתה כבר אווירה יותר חגיגית. כולנו הרגשנו שמתפתחת כאן איכות מעניינת. הקטנה, שעכשיו כבר אפשר לומר ששמה יוליה, הציגה לנו לא פעם עיבודים שכתבה לשירים שאהבנו. הביטלס , “פוֹר נוֹ וואַן ” קיבל תלבושת של שלישייה קאמרית שהגיטרה היתה בה רק אורחת. והיא, יוליה, שרה באנגלית המתנודדת המיוחדת שלה. היו עוד יצירות קטנות שכתבה וניגנו שם. הערב הפך ללילה, והסתיים תמיד בכוס תה צמחים שהופיע מאי שם. משם הלך איש לדרכו ואשה לדרכה. הבית השתתק לאיטו ואיתן החריקות של כל העולים על משכבם.
איך להמשיך מכאן? לספר לכם איך לא רציתי שהחודש הזה יסתיים? לתאר לכם איך הבטחתי לעצמי כשתעזוב ותיסע לאקדמיה בה היא תתחיל ללמוד- שלא אפול לתוך בור? שכל לילה נצמדתי אליה , משאיר בה מכוות אש שאהיה בטוח שתישאר לעד לצידי? ששמחתי כל כך בקן הקטן שלנו בין הכרית לחלון הקטן ממול, דרכו ריצדו כוכבים כשהלילה היה צח? שהשארנו בבוקר את השמיכה הדקה והנוצית לקבל אותנו בחזרה לתוכה כמו בלילה שלפניו? שבראנו לנו ריטואל של היום יום , סודות שרק אנחנו ידענו? שלפעמים , בזמן שעבדנו, עבר בי רֵטֵט הפרפרים בבטן, ביודעי שעשרים מטר ממני היא יושבת בחדרה, כותבת, מנגנת ושרה?
החווה קיבלה אותנו באהבה. מיעוט הגשמים היטיב עימנו. היינו יושבים בחזית הבית ,אוכלים, שרים, משוחחים, לומדים שיר חדש. לפעמים היו באים שכנים מהכפר הקרוב, צעירים בגילנו, והיו לנו לקהל. תמיד טוב שיש קהל כשאתה רוצה להיראות במיטבך. אין כנגינה משותפת כשקהל צופה בריקוד הנסתר של האוהבים. לפעמים השתרר שקט שאחרי סיום קטע והיה אפשר לשמוע צליל פעמוני פרות שהיו באחו במעלה הגבעה, כאילו התקרבו להיטיב לשמוע. מדי פעם לימדתי את כולם שיר בעברית. שרנו קנונים.
וערב אחד זה קרה.
כמו תמיד נתכנסנו אחרי ארוחת הערב בחצר שהדיפה ניחוחות . בצהריים לימדתי אותה את “אל גינת אגוז” . כדרכה היא כתבה את התווים והקפידה על כל פסיק ובהגייה נכונה. ועכשיו,אחרי שהתחממנו קצת עם אילתורים של כולנו – היא שרה לנו את מה ששיננה כל אחה”צ. היא שרה ללא ליווי. זה היה הביצוע היפה ביותר לשיר שכל כך אהבתי. היא שרה בעיניים עצומות וכשהגיעה לסופו- הביטה בי, חייכה.
ואז והלכה. זמן מה השתרר שקט . אחר כך חזרנו לשיר ולנגן. הייתי בטוח שתחזור . אבל לא. היא לא חזרה. אחרי שעה ארוכה, כשהכל נגמר וכולם הלכו לדרכם, נשארתי לשבת לבד . הלילה היה שקט. שקט אחר מאשר בישראל. ללא הצרצרים. מדי פעם צרחה תנשמת והאוויר התמלא במעוף עטלפים. נשארתי כך עד שהבנתי שהיא לא תחזור. עליתי לחדרי. אותן חריקות- אבל החדר היה ריק. שקלתי ללכת לחדרה, אבל הרגשתי שהיא רוצה להיות לבד. החלטתי לחכות לה במיטתנו. כן, כך קראתי לה. מיטתנו.
יד טילטלה אותי.
“אנחנו צריכים להתחיל לחלוב”, אמר אביה והוסיף כי כבר מאוחר. לקח לי זמן להבין שנירדמתי והתעוררתי בלעדיה. באופן מוזר אחזה בי בהלה. אמרתי לו שמיד אני מצטרף אליו ומיהרתי לחדרהּ בקצה המסדרון.
המיטה היתה מוצעת. החדר היה מסודר. על השולחן מונח מכתב. שמי . בכתב ידהּ.
אחר כך נודע לי כי מוקדם בבוקר היא ארזה את התרמיל הגדול שלה, נכנסה למכונית הקטנה שלה- ונסעה.

ד-
חמש עשרה שנים אחר כך, יצאה הצגה שביימתי לסיבוב הופעות. ובאחת מהערים שהופענו ניגש אלי אחרי ההופעה איש לבוש בהידור וברך אותי בערב טוב. היבטתי בו ארוכות. הוא שתק וחייך. ולפתע עבר בי בְּרַק הכרה- הרפתן. מהחווה ההיא. חיבקתי אותו ארוכות ומאחוריו הופיעה גם אשתו. עכשיו, כשכבר דיברתי גרמנית שוטפת, הופתעתי מהקול הרך ומהמבטא הצפוני שלה. הכל נשאר כשהיה, פה ושם עוד כמה קמטים ובעיקר- האור בעיניים נשאר כשהיה. מצאנו לנו מקום לשבת לא רחוק מבית המלון שלי.
היתה שתיקה ארוכה. דומה היה שכל אחד מאיתנו חזר לאותם ימים נפלאים ומופלאים. איש מאתנו לא הזכיר את העובדה שנעלמתי בבוקר ההוא ללא הודעה, ללא התראה. לא הועלתה כל טענה אל אנוכיותי ואפילו על היותי כפוי טובה. דומה היה שהשניים הבינו מה קרה שם ולא נטרו לי על כך. שאלתי אותם על החוה . הם סיפרו על כך שנותרו רק עם יוליה שלהם , שגם היא תעזוב בקרוב עם בעלה והתאומים העירה. נזכרתי בילדה הקופצנית והמוכשרת כשד מאז. ” היא פותחת קליניקה בעיר, הוטרנרית שלנו” אמר. אמרתי שבכל זאת תפוח אחד נפל קרוב לעץ. הם צחקו . סיפרו על האושר של הסבתאוּת והסבאוּת. ושוב שתקנו. אחר כך אמרה אשתו- נסעת ונעלמת לנו. וגם היא נסעה ונעלמה לנו לשנה וחצי ארוכות.כך אמרה והביטה בי ישירות. שתקתי.
לא ספרתי להם על כך שהשאירה לי מכתב באותו בוקר בו עזבה את החווה. כשפתחתי אותו מצאתי רק את השיר שהקריאה לי שבועיים לאחר שנפגשנו. היא תרגמה לי אותו לאנגלית בַּדּיוּק האופייני לה . את התרגום לעברית מצאתי לימים :
“כָּל מָה שֶׁנּוֹגֵעַ בָּנוּ, בְּךָ וּבִי כּוֹרְכֵנוּ יַחַד, כְּקֶשֶׁת שֶׁתָּבִיא קוֹל אֶחָד מִמֵּיתָרִים שְׁנָיִּים. מָה הַכְּלִי נִמְתַּחְנוּ בּוֹ יַחְדָּו? מִי הַכַּנָּר שֶׁאָנוּ בְּיָדָיו? הוֹ שִׁיר מָתוֹק.” (רילקה)
ילדה אשה בת 19 נפרדת עם שיר של רילקה.
ומתחת לשיר הוסיפה- “אם לא אלך עכשיו לא אלך לעולם”. וכך יצאה מחיי.

ישבנו עוד שעה ארוכה. שתקנו. שתיקה של אנשים קרובים. אחר כך סיפרו לי השניים כי אחרי שסיימה את הסמסטר הראשון כתבה להם שהיא עוברת להמשיך ללמוד בארה”ב. קיבלה מילגה . ואחר כך נשארה ללמד שם והיום היא פרופסור באקדמיה . אחר כך נשלפה תמונה מארנק. היא ניבטה אלי כאילו שלשום נפרדנו.
לא שאלתי אם הזכירה אותי או שאלה עלי.

עוד מהבלוג של yarongoldstein

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 5 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה