הבלוג של יניב אבירן

ללא מגבלה של מילים

עדכונים:

פוסטים: 1

עוקבים: 3

החל מיולי 2014

ב-27 השנים בהן אני חי (וב-23 השנים שאני זוכר), נתקלתי באלפי תגובות שונות למפגש הראשון איתי. מתוך כסא הגלגלים שלי זכיתי לראות גברים שבכו, נשים שנבהלו, נערות שצרחו, תיירים שהצטלבו, ילדים שצחקו, דתיים שברחו, מבוגרים שבאו ללטף ומאות אנשים ששילבו את המילים “חמוד” ו”מסכן” באותו המשפט.

10/09/2014

בשבוע שעבר השתתפתי בדוכן מכירה של ספר הילדים שלי, “נשיקה”, בקניון בקרית ביאליק. בכל פעם מחדש אני מתרגש לפגוש פנים מול פנים את הקונים, הקוראים, אלו שמזהים ובאים לפרגן ואת אלו שנחשפים אל הספר, ואליי, בפעם הראשונה.

ב-27 השנים בהן אני חי (וב-23 השנים שאני זוכר), נתקלתי באלפי תגובות שונות למפגש הראשון איתי. מתוך כסא הגלגלים שלי זכיתי לראות גברים שבכו, נשים שנבהלו, נערות שצרחו, תיירים שהצטלבו, ילדים שצחקו, דתיים שברחו, מבוגרים שבאו ללטף ומאות אנשים ששילבו את המילים “חמוד” ו”מסכן” באותו המשפט. אה, הייתה גם פעם אחת, נדירה ומיוחדת, כשמישהו ניגש אליי באמצע הרחוב, בלי הכנה מוקדמת, ופשוט שאל – “סליחה, איך אני מגיע לרחוב הרצל?”.

זה בסדר, כל התגובות הללו טבעיות לחלוטין למפגש ראשון עם דמות במצב פיזי שמעולם לא ראינו קודם, כזו שלא מופיעה במודלים היפים והנכונים של הטלוויזיה והעיתונים. מעולם לא נפגעתי או נעלבתי, אבל כן יכולתי להצטער על העובדה הזו. ובשבוע שעבר, באותו דוכן שפתחתי, קיבלתי עוד תזכורת לסטריליות בה חלק מהאנשים מנסים לחיות.

בין אלפי העוברים והשבים על פני הדוכן, עברה גם אמא עם שני ילדיה, אשר השתרכו מאחור. בעוד האם המשיכה להתקדם יחד עם בתה הבכורה, עצר הילד הקטן למולי, עמד וחייך. תוך כדי חיוך, שלף את אצבעתו הקטנה, כיוון לעברי וקרא בקול “אמא! תראי! מה קרה לו?!”. האם, רצה על עקבותיה בהיסטריה מפתיעה, תפסה את היד המצביעה של בנה החמוד וגררה אותה ואותו קדימה, תוך נאום חוצב להבות ודציבלים: “מה אמרתי לך?! תתנהג יפה! אסור להצביע ואסור להתקרב!”. החיוך הסקרן של הילד התחלף בפרצוף מבוהל של מפלצות באמצע הלילה.

ספר ילדים

וכך, בשניה של רצון לשמור על כללי הפוליטקלי-קורקט, חיזקה האם, בעיניי, את קו ההפרדה הרצוף הזה, אותו אני מתעקש לטשטש כל חיי. את אותה הסקרנות הטבעית של הילד, אשר נתקל במשהו שמעולם לא ראה קודם, כיסתה כעת פאניקה שתגרום לו לחשוב טוב טוב בפעם הבאה האם כדאי לו להתקרב, לשאול, להכיר. הוא אמנם לא קיבל תשובה* פשוטה לשאלה מה קרה לי, אבל מה קרה לו על שהעז לברר, הוא כנראה יזכור טוב מאוד.

הרי כולנו, באופן גורף וטבעי, מפתחים דעות קדומות, פחדים או רתיעה מהלא מוכר לנו. וכן, אותה רתיעה עלולה לגרום לכך שנפספס אנשים בדרך, כאלו שיכלו להשתלב בצורה משמעותית בחיינו, בין אם כחברים, שותפים, עובדים או אפילו כבני זוג. מדי יום, אני נדרש לנטרל את הרושם הראשוני שהמראה שלי מביא איתו ולהוכיח שאני יותר מסתם פרצוף יפה. המילים שלי כאן ושאר החפירות שלי ברחבי הרשת, אגב, הן חלק מהמזימה.

כנראה בגלל זה הצטערתי על אותו מקרה בקניון, כשבנסיון להעביר שיעור בנימוסים והליכות, אותה אם מבוהלת חסכה מבנה, אבל בעיקר מעצמה, שיעור חשוב הרבה יותר – שיעור בהעלמת מפלצות.

* מה קרה לי?
שמי יניב אבירן, נעים מאוד, אני בן 27 ואני חולה בניוון שרירים מסוג SMA-2 מלידה. לא, לא אלה עם דליי הקרח.

ספר הילדים של יניב: נשיקה   •   ההרצאות של יניב: תאמין – זה יניב הצלחה

עוד מהבלוג של יניב אבירן

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה