הבלוג של יפית - להפוך את הלא נודע לחגיגה

yafitel

בינואר 2015 גיליתי שחליתי בסרטן השד.מאותו רגע לקחתי החלטה שאני הופכת את הלא נודע לחגיגה של אופטימיות ותקווה. צילמתי, כתבתי, תיעדתי, שיתפתי ועכשיו אני פה משתפת אתכן בדרך שלי

עדכונים:

פוסטים: 71

עוקבים: 10

החל מינואר 2015

אחרי המחלה ראיתי במראה אישה נשית יותר מאי פעם. כשהתבוננתי במראה ראיתי אותי, מצולקת, חסרת איברים, אבל יפה יותר משהייתי אי פעם. שלמה גם כשלא הכל מושלם

13/05/2018

לקטלוג בגדי הים של “יופי אמיתי”, לחצו כאן

IMG_2829a IMG_6504

מאז ומתמיד האסתטיקה והמראה החיצוני היו חשובים לי. תמיד התלבשתי באופן מוקפד, ודאגתי לטפח את השיער והציפורניים. כשהייתי קטנה, אפילו חלמתי להיות מעצבת אופנה. הייתי מלבישה את הבובות שלי בבגדים שהייתי מאלתרת להן, בשלל צבעים ועיצובים.

כשהסתכלתי במראה הייתי מרוצה מאוד ממה שעיניי רואות. העיניים שהסתכלו במראה היו עיניים צעירות, חסרות שיפוטיות, וביקורת, נטולות פרפקציוניזם. עיניים שניסיון החיים עדיין לא השתקף בתוכן. לא הייתי משועבדת לתכתיבי יופי מסוימים או אופנה, הלכתי עם מה שאהבתי ומה שחשבתי שמחמיא לי ולא עניין אותי כלל וכלל מה חושבים עליי או איך מסתכלים עליי. הייתי בטוחה בעצמי ובמי שאני.

השנים עברו, והפכתי מנערה לאישה מנוסה, אך לתוך השנים האלו נכנסה ביקורת אישית ושיפוטיות. הדמות שניבטה במראה כבר לא הייתה כל כך יפה בעיניי. הצטרפה אליה הנמכה עצמית, ואי קבלה של מה שמשתקף במראה, פנימית וחיצונית.

כולן מסביבי תמיד היו יפות יותר, רזות יותר, חכמות יותר, מושלמות יותר, מאושרות יותר(?)

אני והפרפקציוניזם שלי דאגנו להסתיר את מה שלא אהבנו, והיו הרבה דברים שלא אהבנו. עם בגד ים אין סיכוי שהיו תופסים אותי. תמיד היה מתלווה אליו כיסוי של מגבת או חצאית בגד-ים מתאימה. וגם כשפסעתי לבריכה, הייתי תופסת בזווית העין כיסא, מניחה עליו את החצאית והמגבת, ובמהירות קופצת פנימה אל תוך הבריכה, שמא מישהו יראה את רגליי או ישבני המבצבצים. והיציאה מהבריכה? כמו מבצע צבאי. מתבוננת מסביב שאף אחד לא שם את עינו עליי, יוצאת במהירות היישר למגבת המונחת על הכיסא ומתעטפת. ומתחת למגבת לובשת את החצאית המתאימה ומתהלכת במשהו שנראה כמו בטחון עצמי, אבל רק אני ידעתי כמה שהוא מפוברק.

ואם חשבתי שבזה הסתיים הסיפור של חוסר הביטחון שלי, אז מהר מאוד הבנתי שזה היה רק הפרומו לסיפור חיי.

הרומן עם הסרטן

במרץ 2014 גיליתי שאני נושאת את הגן שאחראי לסרטן השד והשחלות. כן, ההוא של אנג’לינה ג’ולי. לפחות הייתי נראית כמוה, אולי זה היה גורם לי לאהוב את גופי.

הבנתי שאימת הסרטן מרחפת מעל ראשי ושעליי לקחת החלטה משמעותית כדי להקטין את הסיכויים לחלות בסרטן, ועברתי ניתוח של כריתת שחלות. ההתלבטות היתה קצרה אך קשה: מצד אחד סיימתי עם הילודה ויש לי 4 ילדים בוגרים. מצד שני, אני מוציאה איבר נשי מגופי ומכניסה את גופי לגיל המעבר מבלי לשאול אותו אם הוא מעוניין, מבלי לחכות שהוא יעשה את הדברים בקצב שלו, כופה עליו את החלטתי.

ערב לפני הניתוח התעוררתי בבעתה. חלמתי שאני יולדת בשירותים ולא מצליחה לנתק את חבל הטבור. גם בחלום התקשתי להתנתק מהאיבר הנשי שבגופי, חלק משמעותי שהביא חיים לעולם הזה.

אבל, כאמור, אני מנוסה בלפברק את הביטחון העצמי שלי. וכך, במיומנות מקצועית, עברתי את הניתוח ומיד עטיתי על גופי את מיטב המחלצות, כשאני מחפשת סימנים במראה לבלות שעומדת להשתלט על גופי, אך היא סירבה להגיע (לפחות זכיתי בגנים משובחים. אולי באמת אני דומה קצת לאנג’לינה ג’ולי).

הבלות סירבה להגיע אבל במקומה הגיעו שני גושים סרטניים אגרסיביים במיוחד, שצמחו להם בשד שמאל שלי והודיעו לי שאני לא סיימתי את סיפור ההתמודדות עם המראה שלי.

“יופי הוא כל מה שמביטים בו באהבה” (כריסטיאן מורגנשטיין)

הדבר הראשון, שעשיתי כשיצאתי מבדיקת האולטרסאונד, אחרי שהבנתי שאני צריכה לעבור ביופסיה וכבר ידעתי בתוך תוכי שמשהו לא תקין. היה להתקשר לחברה בחנייה של בית החולים ולבכות לה “מה יהיה אם אאבד את שערי?” – אני מבינה שאולי אני חולה בסרטן, אני עדיין לא יודעת מה מצבי, מלאך המוות אורב לי בפינה וכל מה שאני דואגת לו זה מה יהיה אם אאבד את שערי.

אז איבדתי את שערי, ואת גבותיי, ואת ריסיי. התנפחתי מהסטרואידים וכרתתי את שני שדיי. אבל הפעם כשהתבוננתי במראה אהבתי את מה שראיתי.

ראיתי אישה שלמרות שהיא נטולת סממנים נשיים, שהחברה הכתיבה אותם. היא מרגישה נשית יותר מאי פעם. כשהתבוננתי במראה ראיתי אותי, מצולקת, חסרת איברים, אבל יפה יותר משהייתי אי פעם. שלמה גם כשלא הכל מושלם.

ראיתי אישה במלוא עוצמתה, אישה שמאמינה בכוחות וביכולות שלה. אישה שלא מפחדת לדבר עם הפחד, להסתכל לו בעיניים. אישה שלא מפחדת ליפול כי היא יודעת שמשם היא יכולה רק לצמוח. אישה שמבינה ששום סממן חיצוני לא יכתיב לה את נשיותה. שום קוד חברתי או תכתיבים אופנתיים או אפילו בני המין השני.

היום כשאני מתבוננת במראה אני מביטה בדמותי באהבה, מתבוננת במראה בעיניים נטולות הנמכה עצמית וביקורתיות, מתבוננת בעיניים סלחניות, מעריכות ומוקירות את מה שמשתקף מולן במראה.

הנשיות שלנו נמדדת אך ורק בנו, בהחלטה שלנו איזו אישה אנחנו רוצות להיות – ואני בחרתי איזו אישה אני רוצה להיות – בחרתי בעצמי.

יפה כמו שאת

לקטלוג בגדי הים של “יופי אמיתי”, לחצו כאן

עוד מהבלוג של יפית - להפוך את הלא נודע לחגיגה

תצוגה מקדימה

נושמת את ההחלמה

הימים עוברים בעצלתיים כל יום שעובר משתפר, התפקודים שאבדו חוזרים לאיטם. ואני תלמידה ממושמעת "נושמת את ההחלמה" מכניסה אוויר, קצב כואב ומוציאה. מנסה לשחרר. הטלפון מצלצל...

תצוגה מקדימה

על מדרגות אסותא....השלב הסופי?

  7.10  יום רביעי 16:30 הרגע הגדול הגיע ניתוח להסרת שדיי. כל הימים של ההדחקה, ההתעלמות, הכתיבה, הדיבור הסכמטי כאילו אני מספרת על טיול שאני עומדת לעשות מתנקזים לרגע הזה. הרגע...

תצוגה מקדימה

להיות עם פיאה או לא להיות עם פיאה זאת השאלה?

      "בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה, יחידה ותמה עמדה ושאלה - למה? כל הרי הגעש וכל הסערות עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה. החיות עצרו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה