הבלוג של יפית - להפוך את הלא נודע לחגיגה

yafitel

בינואר 2015 גיליתי שחליתי בסרטן השד.מאותו רגע לקחתי החלטה שאני הופכת את הלא נודע לחגיגה של אופטימיות ותקווה. צילמתי, כתבתי, תיעדתי, שיתפתי ועכשיו אני פה משתפת אתכן בדרך שלי

עדכונים:

פוסטים: 69

עוקבים: 9

החל מינואר 2015

 

 

 IMG_0486

“בשמלה אדומה ושתי צמות,
ילדה קטנה, יחידה ותמה
עמדה ושאלה – למה?

כל הרי הגעש וכל הסערות
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה
עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה.

החיות עצרו מרוצתן
ילדה קטנה, יחידה ותמה
עמדה ושאלה – למה?
וכל האריות וכל הנמרים
עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה
עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה.

אותיות עצרו את השורות
ילדה קטנה, יחידה ותמה
עמדה ושאלה – למה?
וכל הספרים וכל המחברות
חפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה
חפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה”

אז שמלה אדומה יש לי ואפילו מחמיא לי הצבע,  אבל שתי צמות כבר אין… הרבה זמן כבר אין

כשאני מסתכלת במראה אני רואה דמות שונה. “ילדה קטנה יחידה ותמה” כך אני מרגיש מול המראה. ילדה! קטנה! תמה!

הנפש שונה, המחשבות שונות, גוף שהשתנה, חזה שאבד, שיערות שמתחילות לצמוח במרקם אחר, בצבע שונה… וזה מה שמעסיק אותי אחרי כל מה שעברתי? אחרי ההתמודדות עם המחלה? עם הלא נודע? עם המוות?….

אני אישה שאסתטיקה תמיד היתה חשובה לה. מראה, אקססוריז, אופנה, שיער, קוסמטיקה וכל מה שקשור למקדש היופי. והיום כשאני מסתכלת במראה אני רואה דמות שאני לומדת להכיר, לאהוב, להתחבר אליה.

ביום של האולטראסאונד, כשיצאתי מחדר הרופאה, שבדקה אותי עם פנים נפולות ומשפטים שמהדהדים בי עד היום “יש שני גושים, חייבים ביופסיה!”. בעודי יורדת בוכה לחניון באסותא, פוסעת לכיוון המכונית והדמעות לא מפסיקות לרדת. בתוך תוכי יודעת מה המשמעות של המשפטים האלו והמחשבות מתחילות לרוץ. אני מתקשרת לחברה ובוכה לה “מצאו גושים, זה בטוח סרטן” ובאותה נשימה “אני לא מוכנה לאבד את השיער…” בתוך כל הדבר הענק הזה, אני חושבת על הדבר “הרדוד” הזה, שאני לא מוכנה לאבד את השיער. אולי אני הולכת למות, ואני לא מוכנה לאבד את השיער. אולי כל הגוף שלי עם גרורות ואני לא מוכנה לאבד את השיער. אולי לילדים שלי לא תהיה אמא, ואני לא מוכנה לאבד את השיער!

נשמע רדוד נכון? זר לא יבין זאת, אבל אני לא מוכנה לאבד את השער!!!

אחד הסממנים הבולטים של המחלה זו ההתקרחות מטיפולי הכימותרפיה. כל בוגר וכל ילד רואה אישה עם קרחת ויודע שיש לה סרטן.  בתחילת הדרך כשכל האבן הזאת נחתה לי על הפנים, מחצה לי את הלב, ריסקה לי את הנשמה נאחזתי בדברים הקטנים שמסמלים בריאות… והשיער מסמל בריאות. לא משנה אם הוא מתולתל, חלק, עם החלקה, צבוע, קצר או ארוך

שיער = בריאות

קרחת = מחלה

ואני, שלא הייתי מוכנה לאבד את השיער בחרתי בפיאה. הלכתי לטוב ביותר, נסעתי עד חיפה לאיש מקסים בשם אבי אפללו שהפך לי את הסיטואציה לחוויה נעימה. בחרתי בשיער טבעי, מלא, מתנפנף ובריא. ואף אחד לא ידע שזו פיאה. הרגשתי יפה, סקסית ונשית.

לאורך כל הדרך עברתי תהליך עם השיער ולאט לאט עניין השיער הפך לשולי. ההתמודדות עם הטיפולים, התופעות, המכאובים, התפקוד התעלה על כל שערה שנשרה.

בהתחלה הפיאה היתה מודבקת כי לא רציתי להסתכל במראה ולראות את “המחלה”. כשהגיע הקיץ והחום העיק. רציתי לתלוש את הפיאה מראשי אז החלטתי שאני מוציאה את ההדבקה.

גם הבית היה צריך להערך לשינוי ולהתרגל. בהתחלה הסתובבתי עם מטפחת וראיתי איך ביתי הקטנה עומדת מול המראה עם מטפחת ורוקדת לעצמה. לאט לאט גם המטפחת נשרה והסתובבתי בבית ללא כיסוי. אבל בחוץ הלכתי עם פיאה, כשחברים של הילדים או שלי באו הלכתי עם פיאה.

IMG_8255 IMG_8257 (1)

בדרך נפגשתי עם בנות אמיצות, שנתנו לי כוח לעשות כל פעם צעד קטן בלי הפיאה. להתעמל בלי פיאה, להצטלם עם נועה בלי פיאה, להצטלם לסרטון בלי פיאה, לחשוף את הקרחת ברחבי הרשת. וירטואלית אין ספק שאני גיבורה!!! ומה במציאות?

מסתכלת על בנות, שהולכות עם הקרחת בגאווה ונראות כל כך יפות, ומקנאה בהן על האומץ שלהן, על הבטחון בעצמן , במראה שלהן. נקיות, אותנטיות בלי שום שערה שתסתיר את יופין האמיתי.

ועכשיו…השיער גדל, ממלא את ראשי, חזק וסבוך. מבצבץ לו מתחת לפיאה ואני שואלת את עצמי מתי יהיה לי את האומץ להוריד את הפיאה? כן אני צריכה אומץ! מסתובבת ומסתכלת על השיער, שולחת תמונות עם השיער הקצר “להוריד את הפיאה? מה אתם אומרים?” והתגובות “ברור, מהמם, כל כך יפה לך, תשתוללי עם הצבע, לכי על זה”. שואלת את הילדים והתגובות חלוקות. הגדולים “תעשי מה שטוב לך” הקטנים “לא זה לא יפה שיער קצר אל תורידי”

IMG_0649 IMG_0648 (2)

ואני כבר יומיים מורידה, מחזירה, מסתכלת, הולכת לספר שיעצב את המעט שגדל, מסתובבת עם משקפי שמש גדולים בלי פיאה במקומות שאיש לא מכיר אותי, מתבוננת במראה ותוהה לעצמי על מה ההתלבטות? יש לך פיאה תלכי איתה! ולמה בכלל אני צריכה אומץ? ממה אני מפחדת? ומתי אני אשים כבר את הפיאה מאחורי? ולמה בכלל אני חושבת על זה? למה ההתעסקות עם הפיאה, השיער שגדל?

“ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה למה?”

” למה? למה? למה? הילדה הקטנה שבי מתפנה רק עכשיו אחרי עשרה חודשים לשאול למה?

“וכל הספרים וכל המחברות
חפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה
חפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה”

 

אני מחפשת את התשובות בין המחשבות שהופכות למילים, למשפטים, לכתובים.  השיער שכל כך פחדתי לאבד, השיער שאיבדתי, גדל והמשוואה שיער=בריאות? אולי זו הדרך שלי לצעוק לעולם אני בריאה…תראו תראו יש לי שיער, אני בריאה. ומצד שני מרגישה יפה יותר, נשית יותר עם שיער ארוך.  אבל אני לא רוצה להתלבט, רוצה לא להחליט… לא מוצאת את התשובה. ואולי אני לא רוצה תשובה?

אז החלטתי שאני לא מחליטה. מרגישה כרגע יפה ונשית יותר עם הפיאה! רוצה כבר לשים את הכל מאחוריי ולחזור למה שהיה… אבל כמו בכל המסע הזה יש תהליכים שסבלנות נדרשת להם. אז אני צריכה להיות סובלנית לשיער שיגדל עוד קצת, צריכה להיות סובלנית למראה החדש והקצר שנגלה. צריכה להיות סובלנית לזה שאני לא מחליטה. וזו הבחירה שלי…בוחרת בעצמי, במה שנוח לי, במה שמתאים לי כאן ועכשיו….

ותוך כדי מתבוננת במראה ותוהה מתי יהיה לי האומץ להוריד את הפיאה???

IMG_0656

עוד מהבלוג של יפית - להפוך את הלא נודע לחגיגה

תצוגה מקדימה

נושמת את ההחלמה

הימים עוברים בעצלתיים כל יום שעובר משתפר, התפקודים שאבדו חוזרים לאיטם. ואני תלמידה ממושמעת "נושמת את ההחלמה" מכניסה אוויר, קצב כואב ומוציאה. מנסה לשחרר. הטלפון מצלצל...

תצוגה מקדימה

על מדרגות אסותא....השלב הסופי?

  7.10  יום רביעי 16:30 הרגע הגדול הגיע ניתוח להסרת שדיי. כל הימים של ההדחקה, ההתעלמות, הכתיבה, הדיבור הסכמטי כאילו אני מספרת על טיול שאני עומדת לעשות מתנקזים לרגע הזה. הרגע...

תצוגה מקדימה

כי ככה זה מרגיש לבד... ואף אחד לא באמת מבין ואף אחד לא באמת מרגיש

כי ככה זה מרגיש לבד בין הקירות הדוממים ואף אחד לא באמת מבין ואף אחד לא באמת מרגיש ועם כל המילים היפות ועם כל התמיכה מסביב בסוף כל אחד את עצמו עוטף ומשאיר את הכאב שלך...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה