הבלוג של יפית - להפוך את הלא נודע לחגיגה

yafitel

בינואר 2015 גיליתי שחליתי בסרטן השד.מאותו רגע לקחתי החלטה שאני הופכת את הלא נודע לחגיגה של אופטימיות ותקווה. צילמתי, כתבתי, תיעדתי, שיתפתי ועכשיו אני פה משתפת אתכן בדרך שלי

עדכונים:

פוסטים: 76

החל מינואר 2015

 

IMG_0190

7.10  יום רביעי 16:30 הרגע הגדול הגיע ניתוח להסרת שדיי. כל הימים של ההדחקה, ההתעלמות, הכתיבה, הדיבור הסכמטי כאילו אני מספרת על טיול שאני עומדת לעשות מתנקזים לרגע הזה. הרגע המוחשי אני עומדת על מדרגות אסותא.

עוברת את ביקרות הדרכונים,  התיק שהכנתי לנסיעה לצידי ובתוכו הסטייל החדש.  שמלה עם כפתורים מקדימה (אי אפשר להרים את הידיים),  חגורת נקזים השיק החדש, חזייה הדוקה עם פתיחה מקדימה, חגורת לחץ לשים על החזה, מטפחת לראש, נעלי אצבע, ואיפור (את המילימטר שיער צבעתי עכשיו גם צריך להתאפר)

קדימה צועדת בטרמינל אסותא, תחנה ראשונה ביקורת דרכונים, משרד קבלה. ממלאים פרטים, מעיינים במסמכים, משלמים וצועדים לתחנה השנייה בדיקת איזוטופים.

בנתיים באות להפרד ממני חברות אני יוצאת לנסיעה ליעד לא נודע, ואולי אחזור משם חופשייה יותר, נקייה יותר, משוחררת יותר?

ליזה נכנסת עם השיקיות שלה וחזיית תחרה ליום שאחרי ממתינה איתי ועם יהודה לבדיקת איזוטופים. גלית מגיעה עם שמיכה ענקית ורודה וחמימה עטופה בהילה איך שאני רואה אותה אני כבר מחייכת ומתחילה לצחוק. ידעתי את מי להזמין לפרידה את החברות שלי שמשמחות אותי, שמשכיחות, שממתיקות את הפרידה, את הרגע המפחיד הזה של לפני….

“מי זאת יפית? בואי בבקשה” נכנסת לחדר “תורידי בבקשה את החולצה, את החזייה לבשי את החלוק ושכבי על המיטה” ואני חיילת ממושמעת עושה מה שאומרים לי.

“אני מזריק לך עכשיו חומר לשד 4 זריקות, זה כואב אפילו כואב מאוד” למה הידיעה שזה כואב מאוד רגע לפני תעזור לי… נשימה עמוקה, זריקה ראשונה, עוד נשימה זריקה שנייה, שלישית ורביעית ואני… בכלל לא כואב. “את צריכה לעסות את השד, כדי שהחומר יגיע לבלוטות ועוד חצי שעה-שעה נקרא לך לצילום” יוצאת החוצה לחברותיי ולבן זוגי. ואני מעסה, מדברת ומעסה, מדברת ומעסה. לצידנו שירותים עליהם כתוב “למוזרקים  בלבד”  סיטואציה קצת הזויה לפחות הייתי מזריקה איזה סם הזייה שהיה גורם לי לדמיין שאני במקום אחר.

IMG_0184

צוחקים אולי גם יהודה רוצה לעסות, מדברות על שדיים, תחתונים, חזיות… מעניין מה פרויד היה אומר על זה ….

הזמן עובר נכנסת לחדר גדול עם מכונה מוזרה, נשכבת, בודקים, מסמנים, מצלמים זהו משוחררת לעלות לקומה 7. עוד שלב בדרך לטיסה הושלם. קיבלתי מכתב חתום ויוצאת לתחנה הבאה.

תחנה הבאה הגענו לדיוטיפרי, חדר גדול הרבה אנשים ממתינים, טלויזיות שמודיעות מי נכנס, מי בניתוח, מי בהתאוששות. גם פה יש שלבים.

קבלה אצל המזכירה. קבלה אצל האחות, שואלת שאלות, מודדת לחץ דם, חום, שמה סרטים מלא סרטים ועכשיו יוצאים ומחכים. אחותי הגיע ללוות, מיכלי חברתי הגיע. ואני עושה סלפי, מצלמת את השלטים, את הסרטים התחלתי את הטיול צריך לצלם. כמה רגעים ו….

IMG_0189 IMG_0191 IMG_0183

“יפית אלמליח להכנס בבקשה” מה זהו? עוד לא הספקתי כלום, רק סיימתי עם כל הבדיקות, הסידורים. מה אין זמן לקניות בדיוטי פרי? קצת לבלות עם החברות?

שוב קוראים “יפית אלמליח להכנס” אמאלה איזה פחד… זהו דמעות של התרגשות בעיניי, מתחבקות, מחייכות הדלת האוטומטית נפתחת ואני נעלמת רק שהפעם זה לא המדרגות למטוס זה הכניסה לחדר הניתוח.

נכנסת פנימה. “המיטה שלך, תורידי את הבגדים ושימי בשקית, לבשי את התחתונים החד פעמיים, גרביים עליהם נילונים, כובע לראש, חלוק עם פתיחה מאחור” לובשת את המדים ומחכה. מולי שוכבת בחורה צעירה נראית מפוחדת, אני מחייכת אליה חיוך של “אחות לצרה” והיא מחזירה לי חיוך חלש, חיוור.

אני מחכה לדמויות מוכרות שינסכו בי קצת בטחון. ד”ר ברנע  הפלסטיקאי מגיע מסתכל על החזה, מצייר ציורים מסמן סימונים, ממלא טפסים, מחתים.  ד”ר ברסוק הכירורגית מגיעה.  בודקת , ממלאת את החלק שלה ואני חותמת. ד”ר חייט המרדים מגיע גם הוא ממלא טפסים, שואל שאלות מחתים…. כל כך הרבה חתימות כבר אי אפשר לברוח. לפחות הייתי מקבלת איזה סכום כסף על החתימות האלו.

השעון בדיוק מולי על הקיר הזמן לא עובר, כאילו נצח. אני נושמת את הדקות, את השניות מחכה לרגע שהמיטה תזוז לכיוון חדר הניתוח

והנה הרגע מגיע, השעה 20:00. האחות מגיעה, הסניטר, והמיטה מתחילה לזוז אל מסדרונות חדר הניתוח. הדלת נסגרת והמטוס מתחיל לזוז לכיוון מסלול ההמראה.

קולות, אנשים, ריחות וקר…… כל כך קר….הפחד מתחיל לחלחל, ההתרגשות בשיאה. נכנסת לחדר הניתוח המולה, אבל כל כך הרבה פרצופים מוכרים, ברנע, ברסוק, חייט, עוזרים, אחות, סניטרים.

ברנע לא נותן לי רגע לפחד מייד שואל “איזה שיר את רוצה לשמוע” ואני “לא יודעת” מה הוא רוצה עכשיו שאני אחשוב על שיר? אני חושבת על השדיים שלי, על הניתוח, על פחד מוות…. והוא מתעקש “לועזי? עברי?” ואני “אההה לועזי משהו קצבי” עדיין מתעקש “נו איזה שיר לועזי” והשיר שעולה לי, אולי זה סמלי ואולי זה פשוט אני “happy” לא עוברת שנייה והשיר מתנגן בפול ווליום ואני מרגישה את הביטים חודרים לתוך גופי. עוברת למיטת הניתוחים, הידיים נקשרות לשני הצדדים, וגופי מתנגנן, אני שרה, זזה לפי הקצב. המרדים חייט עומד מעליי, ברסוק לצידי מדברת איתי, מחייכת. החומר מוזרק אני עדיין מדברת ונעלמת……

פוקחת עיניים ועוצמת, המיטה מתחילה לזוז.. איפה אני? איפה יהודה למה לא נתנו לא להכנס לחדר התאוששות? העיניים נעצמות, נפקחות שוב עכשיו אני בחדר, יהודה לצידי, בקושי מדברת. העיניים נעצמות, נפקחות, נעצמות.

בוקר, מוקדם בבוקר העיניים נפקחות, מתחילה לעשות בקרת נזקים. מחוברת לאינפוזיה, הכל כואב, קשה לזוז, לא יכולה אפילו להתרומם מילמטר. רוצה לקום לשירותים, לאן אני ממהרת לא ברור. וואו הדבר הכי בסיסי לקום מהמיטה, ללכת לשירותים, להוריד תחתונים, לנגב הכל כל כך קשה כואב, כמעט בלתי אפשרי. לגופי מחוברים  נקזים שיוצאים מתוך שדיי. סיטואציה לא נעימה, כאובה.

IMG_0194 IMG_0330

מתאמת שד מגיעה, פיזיוטרפיסטית מסבירה נותנת תרגילים והידיים בקושי עולות, תקועות. ברנע מגיע פותח, לוחץ ואני רואה כוכבים. ברסוק מגיעה, חברות, משפחה, הילדים. יהודה ישן לצידי הרי יצאנו לחו”ל, יש לנו חדר פרטי, צימר באסותא ל-3 ימים.

IMG_0331

 

מספרים חוויות, יהודה מספר לי שהיה בהתאוששות, דיברתי לעניין שאלתי עם הבלוטה נקייה, חייכתי. אני לא זוכרת כלום, לא זוכרת שראיתי אותו הכל היה מתוך ערפול. נפלאות התודעה שלנו. גם נהייתי סלב כשהייתי מורדמת בחדר הניתוחים הופיעה כתבה בערוץ 10 של יאנה דרום המהממת שאני ביקרתי בחנות ורכשתי ציוד לניתוח והתראיינתי.  והסרטון של חברת התרופות ראש עלה והצפיות בו הגיעו ל20,473 ועולות.

יום שבת יוצאים הביתה אני ושני נקזים, לא נוח, לא נעים. קשה לזוז מוגבלת בתנועה. העור מרגיש כאילו הוא עומד להקרע, לוחץ, קשה לנשום, צביטות ביד שהוציאו בלוטה, כאילו תפרו אותי עם חוט ומושכים את החוט. מחסלת בקבוקי אופטלגין, לא ממש מתקשרת, לא מקבלת אורחים… מחלימה.

שוב הקבוצה של האמהות של חברים של רותם “חיים בסרט” מתארגנת שבועיים מביאות סירים עם אוכל חם לילדים לי, חברות מכינות לי מאכלים שאני אוהבת. עוזרות לי עם נועה, מסיעות, מחזירות, מקלחות.

הימים עוברים, התחושות מתכהות, חברות מתחילות לבקר, אני מסתובבת יותר. חורשת על סדרות בטלויזיה, 3 שבועות ועדיין בבית, עושה פיזותרפיה. קצב ההחלמה שלי איטי לטעמי. אני רגילה להיות פעילה, להסתובב גם כשהייתי בימים הקשים שלי עם הכימו. ועכשיו אני מוגבלת, לא יכולה להתקלח לבד, לא יכולה להרים את הידיים, מתקשה בכל תנועה, מרגישה כאילו משאית עברה לי על החזה, אפילו כשאני נושמת כואב לי.

כולם אומרים לי: תנוחי, אל תעשי כלום,  אנחנו מכירים אותך אל תגזימי” לא!!! אתם לא מבינים אני לא יכולה להגזים, אני לא יכולה לעשות כלום, אני פשוט לא!!! יותר קשר לי מהכימו. אני מוגבלת ונכה.

שבועיים וחצי אחרי טלפון מברסוק “הפתלוגיה הגיעה הכל נקי, רקמת השד, הבלוטות – את בריאה עכשיו תחגגי” ואני מתקשרת לספר, והמועקה משתחררת הדמעות יורדות, בלתי נשלטות. אבל השמחה עדיין ממאנת להגיע מה עם הקרנות? וכמו בכל שלב בתהליך הזה, אני לומדת כל שלב כשהוא מגיע, לא מתעסקת בו לפני. ברסוק אומרת שהכל מתנהל נהדר שהיא לא חושבת שאני צריכה הקרנות אבל כנראה האונקולוגית תשתלח אותי לרופא רדיולוג מומחה.

יום למחרת מגיעה לזבליוק היא מרוצה מהתוצאות “הלוואי וכולן היו ככה” לא צריך הקרנות!!! ואני יוצאת עם תחושת בטן לא רגועה, אבל ברסוק אמרה שצריך להתייעץ.

מסמסת לברסוק. “אני גם חושבת שלא צריך אבל לשם השלמת התיעצות כדאי לשמוע, תבקשי מזבליוק שתפנה אותך”

שוב בלבול, ואם הוא יגיד לי שאני צריכה, אבל ז’בליוק אמרה שלא צריך ואני סומכת עליה, אבל אני גם סומכת על ברסוק הכירורגית שרוצה לסגור את כל הפינות. וגם אני כזאת רוצה לסגור את כל הפינות, רוצה לדעת שעשיתי הכל, שהתייעצתי עם כולם…..

שוב בלבול, שוב לא יכולה להרגיש שאני אחרי, לא יכולה לשמוח מחכה לתשובה…… רק אחרי שאקבל את החותמת הסופית אין הקרנות…. אתחיל במסע חזרה הביתה.

אני רוצה לחזור, אני מתגעגעת, מתגעגעת לגופי, מתגעגעת לקום בבוקר ללא כאבים, מתגעגעת להמשיך בשיגרת חיי, מתגעגעת למה שהיה…

אני גם יודעת שזה לעולם לא יחזור להיות מה שהיה, הדרך עוד ארוכה ואני אצטרך לפלס את עצמי בתוכה, להכיר את האני החדשה….

הימים ממשיכים לעבור אני כבר חודש אחרי, יש שיפור בתנועת הידיים, יש שיפור בהרגשה הכללית. עוד שיעור בסבלנות, עוד שיעור בלשחרר, עוד שיעור בלתת לגוף את הקצב שלו. הכירורגית שלי אמרה לי. תנשמי את ההחלמה, קחי את הזמן, עברת ניתוח לא פשוט, הגעת אליו אחרי טיפולים כימותרפיים. עכשיו זה הזמן שלך להחלים, חזרת מהישרדות עכשיו את צריכה לאט לאט לחזור לעצמך, תנשמי את ההחלמה. אז אני נושמת (קצת כואב אבל נושמת)

IMG_0329

 נושמת את ההחלמה ומחכה….. מחכה שאקבל את הדרכון שלי בחזרה, כדי שאוכל לחזור הביתה.

נושמת ומחכה…….

ובנתיים שומעת את השיר happy אולי הוא יגרום לי להיות שמחה.

 

מוזמנים לשמוע

embedded by Embedded Video
Download Video

עוד מהבלוג של יפית - להפוך את הלא נודע לחגיגה

תצוגה מקדימה

נושמת את ההחלמה

הימים עוברים בעצלתיים כל יום שעובר משתפר, התפקודים שאבדו חוזרים לאיטם. ואני תלמידה ממושמעת "נושמת את ההחלמה" מכניסה אוויר, קצב כואב ומוציאה. מנסה לשחרר. הטלפון מצלצל...

תצוגה מקדימה

להיות עם פיאה או לא להיות עם פיאה זאת השאלה?

      "בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה, יחידה ותמה עמדה ושאלה - למה? כל הרי הגעש וכל הסערות עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה. החיות עצרו...

תצוגה מקדימה

כי ככה זה מרגיש לבד... ואף אחד לא באמת מבין ואף אחד לא באמת מרגיש

כי ככה זה מרגיש לבד בין הקירות הדוממים ואף אחד לא באמת מבין ואף אחד לא באמת מרגיש ועם כל המילים היפות ועם כל התמיכה מסביב בסוף כל אחד את עצמו עוטף ומשאיר את הכאב שלך...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה