הבלוג של יפית - להפוך את הלא נודע לחגיגה

yafitel

בינואר 2015 גיליתי שחליתי בסרטן השד.מאותו רגע לקחתי החלטה שאני הופכת את הלא נודע לחגיגה של אופטימיות ותקווה. צילמתי, כתבתי, תיעדתי, שיתפתי ועכשיו אני פה משתפת אתכן בדרך שלי

עדכונים:

פוסטים: 76

החל מינואר 2015

מתנות_לחג_500_7

פתאום החיים מתנהלים לפי נקודות זמן. מתבוננת הרבה ביומן מתכננת את האירועים לפי זמני הכימו, לפי תופעות הלוואי.

הכל סובב סביב תופעות הלוואי. מתי הטקס של החייל, מתי צריך להגיש עבודה לאוניברסיטה, מתי ייקבע הטיפול הרביעי, מתי אסע לחיפה, מתי החתונה, מתי ההשתלמות הבאה.

בכל פעם יש נ.צ. תאריך הטיפול וסביבו הכל מתנהל דרך חדשה ומשונה לנהל את חיי.

24.4 שוב נסיעה לחיפה מעניין איך יראה הפעם הראש שלי. הפעם מצטרפות אליי רוניתוש ומירוש עושים בילוי כיף. מתחילות בספורט אצל גיל, ויוצאות לדרך. ואני חוששת “תחכו בחוץ אני אראה קודם איך זה נראה ואח”כ תכנסו” מגיעות לחיפה כל החששות יורדות, קדימה תכנסו תהיו איתי. אבי מוריד את הפיאה הן רואות לפניי את המראה החדש שלי. מנסה לזהות את תנועות העיניים שלהן, מה הן חושבות. “זה נורא?” אני שואלת “את יפה בכל מצב” יש תחושה שגם הן נרגעו אחרי שראו אותי, השערות ירדו, הראש עדיין לא חלק, הקרקפת רגישה. שוב הדבקה, הפעם התפנקתי גם בתספורת, ארוחה במסעדת הבית. נהנות מכל רגע. רק אנחנו יודעות להפוך כל קושי לחוויה של בילוי והנאה.

IMG_7620

26.4 הטקס של החייל יום חמישי. שבועיים שאני מחכה, מצפה. דרך ארוכה עבר הילד הגיבור שלי. שנה וארבעה חודשים של קורסים קשים מאתגרים את קצה גבול היכולת, והנה עוד שלב מגיע לסיומו ואני נאחזת ברגע הזה, חייבת להגיע אליו, שלא אהיה חולה, שלא אהיה חלשה, אין מצב שאני מפספסת את הרגע הזה. שבועיים של לחץ שאהיה בריאה ולא יהיו הפתעות.

בתאריך הזה הייתי צריכה לעבור טיפול שלישי, דחיתי את הטיפול ליום ראשון. ואז הסתבר לי שליל הסדר הוא ביום שישי ויהיו לי תופעות לוואי, אז ביקשתי להזיז את הטיפול יום לפני ליל הסדר כי למחרת אני יחסית בסדר…… תכנונים, תכנונים ציר הזמן סובב סביב הטיפולים.

היום המיוחל מגיע, אני בהתרגשות, מתעוררים מוקדם, נוסעים, פקקים, מגיעים לפני. הילדים מסתערים. חמישה ימים היו בשטח בתרגילים מסכמים. רצים שואגים על ההר, מיוזעים, מרוגשים. רגע השיא. ההתרגשות בעיצומה נותנת לי עוד מימד של חוזק. גם אני הצלחתי להגיע ליעד.

רגע הטקס. קוראים את שמו ברמקול. עומדת מהצד גאה, מרוגשת, מחוזקת. יש לנו חלק בחינוך של הילד הזה, בחוזק שלו, בכוח רצון שלו, בהתבוננות שלו על מי שאנחנו בהתבוננות שלנו על מי שהוא. סיכת יהלום בידינו.

ובצד אמא של אחד החיילים, על מיטה של בית חולים, קרחת, מונשמת, צמודה לאנשים. לפני חצי שנה דיברתי איתה כשעשינו את ערב ההתרמה בבית שלי. היא שאלה אם אני יכולה לעזור לי ליצור קשר עם אחד ההורים שיקח אותה. אמרה לי “אני חולה במחלה”. זו היא, אני יודעת. הספיקה להגיע לטקס ונפטרה כמה ימים אחרי. מסיתה את המבט, זה סיפור אחר לא קשור אליי. אבל אי אפשר לא לחשוש. מסיתה את המחשבות למקום אחר, לשמחה, לגאווה לבני החייל.

עוד ציר זמן עבר, הצלחתי להיות בטקס. מה עכשיו? בשבת נוסעים ליערות הכרמל. צריכה להרגיש טוב. בשישי ליל הסדר, צריכה להרגיש טוב. זמן, זמן, זמן, זמן…… שיעבור!!!!

מתחילים כאבים באגן, מושכת רגל. מתעלמת. עושה הליכות צולעת, הולכת לשיעור ספורט לא יכולה ללכת לאחר מכן. עוד תופעה?

מגיעים ליערות הכרמל, צולעת, כואבת. שמה את זה בצד. כאב קטן אסתדר. נהנית מהשלווה, מהמסז, מהאוכל. קצר מידיי חוזרים הביתה.

IMG_7836

 החלטתי שלטיפול הבא אדאג לקאנאביס. עברו כבר שבועיים מרגע הבקשה. מתקשה לאסותא מבררת ששלחו. נותנים לי טלפון מתקשרת. “יפית אלמליח – לא אישרו את הבקשה שלך חסרים מכתב מרופאת משפחה, דוח תרופות מבית מרקחת” אני לא מבינה את המערכת למה להקשות, אני לא משחקת משחקים, אני חולה אונקולוגית, למה להקשות. שוב מרדף אחרי הזמן, מכתב לרופאת משפחה, בקשה מבית מרקחת. פקס ליחידה. בודקת לברר תתקשרי רק אחרי 48 שעות. עוברים 48 שעות לא הגיע הפקס. שולחת שוב, לא הגיע תתקשרי אחרי 48 שעות. מיואשת. “אתם לא יכולים לבדוק עכשיו?” בודקים לא הגיע. מתחילה להתייאש, הכל נגדי. המכתב שנתתי לרוזה לשלוח הגיע לתיק אחר, מיכל שלחה את הפקס פעמיים לא הגיע, נסעה לעבודה כדי שישלחו שוב – לא הגיע.

ליזה מגיעה נחושה, לא מוותרת זה יגיע ואם צריך אם שליח לירושליים. שוב טלפונים, המתנה, פקס, פקס, לא הגיע, 48 שעות, בכי, בסוף מסכימים לחכות ליד הפקס ולראות אם מגיע. הזמן לא זז, הדפים נשלחים באיטיות… סוף סוף מגיע!!! עכשיו יוצאים לעשרה ימים חופש בחול המועד ואז לוקח עשרה ימים עד שיוגש לועדה ומה אח”כ יהיה חסר להם??????? ייאוש

חופש פסח. ציר זמן. ארבעה ימים להנות לפני הטיפול הבא. ראשון, שני, שלישי, רביעי. מה יהיה בחול המועד, נועה בבית, מתכננת מי יקח אותה מתי. מנסה להנות מהימים שלפני, קשה לי ללכת, מזיזה הצידה את הכאב.

מחר טיפול לימורי מביאה לי פרחים ערב לפני, טוליפים סגולים. הרגישה אותי כותבת לי מכתב מחזק, סגול, אופטימי, מרגש. ואני מחליטה שהפעם אתיידד עם הבחילות. אני יודעת למה לצפות, אני יודעת מה הן עושות לי, לא אפחד מהן אולי זה יעזור, אולי הנפש תצליח להזיז את הבחילות הצידה.

IMG_7850

יום חמישי טיפול שלישי 2.4 רוזה מגיעה איתי. נפגשות שם. מגיעה בלי כוחות נפשיים. כבר שבוע שאני בוכה מכל דבר, נעצבת, כואבת. מרחמת על עצמי למה אני צריכה לסבול בחופש, כולם נוסעים ומטיילים, נהנים ואני אהיה במיטה עם בחילות.

פוגשת אח חדש מחפש לי וריד דוקר אותי לא מצליח, דוקר אותי שוב לא מצליח, כואב. סימנים כחולים.  מגיעה ליטל דקירה אחת המחט בפנים החומר האדום נכנס. רוזה מעבירה לי את הזמן, צוחקות, גם גוני באה לבקר. מצלמות את הנעליים, בודקות את התאמת הצבעים. הזמן עובר באיטיות, ההזלפה איטית.

IMG_7858

חג פסח, חג החירות, מרגישה כלואה רוצה לצאת מהארון על דפי הפייסבוק. כותבת פוסט

“חג פסח חג החירות

כרגע כלואה בתוך גופי, נלחמת יודעת שבקרוב גם חירותו תגיע. אך נשמתי פורצת החוצה, מתבוננת, לומדת ומקבלת את כל האהבה שאתם חבריי ומשפחתי היקרה מקיפים אותי. בימים אלו לומדת להעריך את השגרה (גם אם לפעמים מרגישים כעבדים ומחכים לחירות) הי זו ששומרת עליי ועוזרת לי. ברגעים של קושי מגלים את היכולות והחוזקות שיש בתוכנו וביחד עם זאת מגלים מי האנשים שעוזרים לך ומעצימים בך את החוזקות הללו כשאתה לפעמים שוכח מהם. אז חבריי היקרים ביחרו לכם את החירות שמתאימה לכם. מצאו את החוזקות שלכם, הקיפו את עצמכם באנשים אמיתיים שיעזרו לכם להרגיש בני חורין בנשמתכם והיו בריאים ומלאי אנרגיות למצוא את חרותכם. חג פסח שמח היו תמיד בני חורין”

יודעת שיהיו תגובות מי שיודע יגיב, מי שלא יודע יקבל את הפוסט בעמימות ויגיב. מקבלת תגובות בפרטי “מה קרה? הפוסט שלך מדאיג?” מקבלת תגובות מדהימות מחזקות. מרגישה משוחררת, יצאתי מהארון הורוד, לא אכפת לי שידעו, רוצה לצאת לחירות.

 עוד טיפול מסתיים. עובר יום ועוד יום, מגיעה לליל הסדר, כבשתי עוד יעד. מרגישה בסדר. שבת ארוחת צהריים אצל אמא של יהודה, עוד יעד. ראשון שני מתיידדת עם הבחילות. מצליחה גם להיות קצת עם נועה, מחזיקה את עצמי חזק, נועה מבלה גלית לוקחת אותה להצגה, יעל לוקחת אותה לסרט, נועם לוקחת אותה לבילוי, יפעת לוקחת אותה לבילוי. כמה דאגה ועזרה אני מקבלת. אמא מגיעה כל יום, מכינה אוכל, נמצאת עם נועה אחר הצהריים. הבנים בבית, עמרי ברגילה. ואני מצליחה לצאת מהמיטה, להסתובב קצת בבית.

שלישי רביעי הבחילות כבר לא מתיידדות איתי. כנראה נמאסתי עליהן. תרופות, הומאופתיה, שינה, אוכל, פחות משתבללת. הגוף כואב, מתקשה ללכת. מחכה שיעבור….

זמן, זמן, זמן, זמן כמה משמעות יש לזמן בחיי. הכל סובב סביב זמן, כל התוכניות שלי. טיפול רביעי אחרי יום העצמאות, אני אצליח להיות בחתונה? אהיה בהשתלמות הבאה?  אצליח להשיג קנאביס? יהיה קל יותר?

ומה עם חצי הכוס המלאה. לפחות אהנה מחופשת יום העצמאות, זה טיפול רביעי אח”כ יהיה קל יותר, אוכל להיות בחתונה ולשמוח, לבלות עם אחי וגיסתי שמגיעים לביקור, להתחיל את ההכנות למסיבת הסיום…….

מדפדפת ביומן, מסתכלת על התאריכים, מתי יסתיימו הטיפולים, מתי יהיה הניתוח, מתי כל הסיוט הזה ייגמר???

שיגרה, שיגרה, שיגרה, שיגרה, זמן, זמן, זמן, זמן, דקות, שעות, ימים, כל שניה נחשבת, לכל שנייה יש משמעות, כל רגע של הרגשה טובה בלי כאבים, בלי בחילות, בלי אפטות, בלי מחשבות, בלי פחדים בלי……………………………………………………………………………………….

עוד מהבלוג של יפית - להפוך את הלא נודע לחגיגה

תצוגה מקדימה

נושמת את ההחלמה

הימים עוברים בעצלתיים כל יום שעובר משתפר, התפקודים שאבדו חוזרים לאיטם. ואני תלמידה ממושמעת "נושמת את ההחלמה" מכניסה אוויר, קצב כואב ומוציאה. מנסה לשחרר. הטלפון מצלצל...

תצוגה מקדימה

על מדרגות אסותא....השלב הסופי?

  7.10  יום רביעי 16:30 הרגע הגדול הגיע ניתוח להסרת שדיי. כל הימים של ההדחקה, ההתעלמות, הכתיבה, הדיבור הסכמטי כאילו אני מספרת על טיול שאני עומדת לעשות מתנקזים לרגע הזה. הרגע...

תצוגה מקדימה

להיות עם פיאה או לא להיות עם פיאה זאת השאלה?

      "בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה, יחידה ותמה עמדה ושאלה - למה? כל הרי הגעש וכל הסערות עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה. החיות עצרו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה