סבתא

גולן ואך 

נשוי להדר ואב לשבעה. איש צבא, לוחם ומפקד בצנחנים ובגבעתי, תושב בית רימון. 

כשיצאה סבתא שלי חיה מאושוויץ (חיה הוא שמה), היא שקלה 23 קילו. קצת פחות מהבת הקטנה שלי היום. שלד אדם כמו מהתמונות של יד ושם. רזה. קטנה עם מבט מבועת בעיניים ומספר על הזרוע.

אצלנו במשפחה מכירים את המספר הזה ממש טוב. כל כך טוב עד שיום אחד כשצעקתי מהחצר לבן שלי שהיה בבית מה קוד הנעילה לשרשרת האופניים, הוא ענה 76693. אלו חמש ספרות ידועות. קוד למציאות שטבועה בנו.

סבתא נולדה בשנה שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, בעיירה קטנה בגליציה בשם נרולה. הוריה עברו איתה לבלגיה, והיא למדה לתפור פרוות למעילים. מלחמת העולם השנייה פרצה כשחיה הייתה בת 25, ובלגיה נכבשה שנה לאחר מכן. את בעלה הראשון, שהיה גם הוא בעסקי הפרוות, פגשה בתחילת המלחמה. אחרי חתונתם הם מצאו מסתור בבית משפחה מקומית.

כשאבא שלי רואה את אחד הנכדים שלו בסיטואציה של שובבות, תעוזה או גבורה, כמו קפיצה ממפל גבוה או בסיום קורס קצינים, הוא מספר על סבא שלו, אביה של חיה. אותו סבא שמת מפחד. באמת אבל. החיים במחבוא, בדאגה תמידית שהגרמנים יתפסו אותו או את מי ממשפחתו, גרמו לו למוות פתאומי. ואבא מסיים תמיד, איך הארץ הזאת מצמיחה דור של גיבורים.

בשנת 1941, תוך כדי המלחמה, ילדה חיה את בתה הבכורה מלכה. כמה חודשים לאחר מכן נתפס בעלה, והתבקש לסייע לצבא הנאצי בתפירת אפודות. הוא סירב, ונלקח למחנה ההשמדה. חיה נותרה עם בתה בדירת המסתור ששכנה מעל בית קפה, אך לא לזמן רב. באמצע סעודת ראש השנה הנוצרי השתכר אחד מהסועדים בבית הקפה וגילה לסובבים כי יש יהודיה בקומה למעלה. בעל הבית נבהל, וגירש אותם באמצע הלילה. סבתא מצאה מסתור בעיירה אחרת, בתנאים קשים מאוד, עד שהלשינו עליהן. חיה נעצרה ומלכה הקטנה נשלחה למוסד שבו גידלו תינוקות למטרות תעמולה.

סבתא שלי נלקחה לאושוויץ.

כשנולד לסבתא הנין הראשון, אמרה בלחש: ״מנגלה, ניצחתי אותך. יש לי נין בארץ הקודש״.

לפני שנה וחצי חגגנו לסבתא יום הולדת מאה. התמונה שצילמנו בכינוס המשפחתי ממסגרת מארג של פנים צעירות ומבוגרות, עגלות ילדים ומנשאי גב. התמונה צולמה במוצאי השבת שארגנו לכבודה, כך שכולם לבשו לבן וכולם מחייכים. את התצלום תלה אבא על קיר חדר העבודה שלו, כשהמשפט על מנגלה כתוב בתחתית התמונה.

על השנתיים בהן הייתה סבתא באושוויץ אינני יודע הרבה. שמעתי רסיסי מילים וצלילי שמועות על דברים נוראים ואיומים. כאלו שקשה להעלות על דל שפתיים. סיפורים שהופכים מאמינים לכופרים גמורים. שנתיים שצריכות היו להפוך אותה לאדם מר ושבור.

אך סבתא שלי הייתה אדם אוהב ומפנק. שמח ובעל עין טובה. דומה שהרוע לא הותיר בה את חותמו, והמספר החקוק על ידה לא צרב את נשמתה. רק מידי פעם הציצה אליי המלחמה דרך עיניה של סבתא. כך היה כשהגעתי יום אחד עם מדים לביתה. ניגשה אליי בהתרגשות, חיבקה אותי ונישקה – את המדים שלי.

ואז לפתע ראיתי אותה עומדת. מעליה עומד קצין עם מדי זית וצלב קרס על זרועו. הבנתי שלא יכלה לקוות אפילו שיום אחד נכדה יהיה תמונת המראה ההפוכה. 76693 הכחיל אליי כמספר אישי המספר מזרועה.

ז׳ה סווי טר׳ה פייר דה טוואה – אני מאוד גאה בך. צרפתית במבטא פולני. האם חלמה אז על נכדים שהם מפקדי גדודים בצבא ההגנה לישראל? האם דמיינה נערות קלועות צמה ששרות בסעודה שלישית בעיניים בורקות על רקע שקיעה בהרי יהודה?

כשאבא שלי מתפלל כחזן בבית הכנסת את תפילת יזכור לנרצחי השואה, הוא לא מסוגל להגיד את המילים ״שהלכו כצאן לטבח״.

בימים האחרונים של המלחמה יצאו הנאצים עם האסירים לצעדות המוות. היה זה מסע ממחנות ההשמדה על מנת להתרחק מצבאות בנות הברית. מסע בן עשרות קילומטרים ביום, שבו צעדו אנשי המחנות ערומים למחצה, בשלג, חולים ומטורפים מרעב.

חיה הקטנה סחבה ועודדה את שתי חברותיה החולות במסע הנורא. כושלת בעצמה, אך כפי שציינו חברותיה אחרי המלחמה, בעלת כוחות בלתי מוסברים. יום אחד, תוך כדי צעידה, החליטה לעשות מעשה. היא דחפה את חברותיה לבור מושלג בצד הדרך ונשכבה עליהן. הטור המשיך לצעוד. והן ניצלו.

במקביל לבריחתה של סבתא, ימים ספורים לפני שנשלחו הילדים במוסד הגרמני להשמדה, פשטה המחתרת הבלגית על המוסד ושחררה את הילדים. מלכה ביניהם.

יום אחרי שסבתא נפטרה יצאנו לריצה ארוכה. אחי ואני. פתאום חשנו אותה אתנו. מלווה בדמותה הקטנה והאלגנטית את הנכדים שלה רצים לאורך בקעת בית נטופה. חשים כוח נוסף בכל צעד. גנום של צעידה הורישה לנו האישה הקטנה.

כשהייתה בחיים ראינו רק את צעדיה הקטנים מטופפים בדירתה הקטנה והנקייה עד כדי שיגעון. רק אחרי שמתה חשנו את כוחם של פסיעותיה.

חיה שהתה במחנה מעבר יחד עם אלפי ניצולים במשך מספר ימים, כאשר אחת מיחידות הצבא של בנות הברית נכנסה למחנה. באחת המחלקות היו מספר רבנים יהודים צרפתיים שעמדו בזעזוע אל מול שלדי האדם שהתגלו לעיניהם. אחד מהם, איש אציל נפש במיוחד, אמר לחבריו בהתרגשות: הקדוש ברוך הוא זימן לידינו מצווה להציל נפשות בני עמנו. זהו צו השעה לשאת אישה מהניצולים ולהמשיך את זכר הנספים. נבחר לנו אישה ונקיים צו זה.

בחר לו הרב את הניצולה הקרובה אליו – אישה בעלת שיער אדום קצוץ – ונשא אותה לאישה. כך עשו גם חבריו.

אבל סבתא, שאושפזה בבית החולים למשך שבעה חודשים, חזרה לבלגיה, לבית שאותו עזבה. שם גילתה לתדהמתה כי אחותה שניצלה הצליחה לאסוף את בתה מלכה מאנשי המחתרת, והאם ובתה התאחדו.

אחרי שנה הכירו לחיה את מרדכי ואך, סבי. אף הוא שכל את בת זוגתו במלחמה. הוא נותר עם בן אחד ורצה להקים בית חדש.

מלכה עלתה ארצה והתחתנה, וגם אבא שלי עלה לארץ בגיל 15, כשהוריו נותרים בבלגיה. הם נהגו לבקרו אחת למספר חודשים. באחד הביקורים לקח אבי את סבתא לחתונה יהודית ישראלית. שתכיר את המנהגים והמציאות כאן בארץ. בחתונה סיפר אבי החתן, הרב זיני, שאת אשתו הוא פגש באושוויץ ונשא אותה כצו המשך לעם היהודי. סבתא חיה הסתכלה על אשת הרב בשתיקה, ורק אחרי החתונה, בדרך הביתה, אמרה לאבי: היא הייתה לידי. שם במחנה. הג׳ינג׳ית הזאת.

בשבוע שעבר פגשתי ליד פינת הקפה את אל״מ דוד זיני, הנכד של הג׳ינג׳ית, בכנס הפיקוד הבכיר של צה״ל. אתה יודע אחי, אמרתי תוך שאני מעביר לו שקית סוכר, שהסבתות שלנו מכירות עוד מאושוויץ?!

סבא וסבתא שהתחתנו בשנת 1946 חיכו שנתיים לילד. הרופאים שבדקו אותה אמרו לה שאפסו סיכוייה ללדת עקב הנזקים הגופניים שחוותה באושוויץ. אך למרבה הפלא, שנתיים לאחר מכן הרתה סבתי וילדה את אבי. שלום.

סבא וסבתא שלי עבדו בבלגיה קשה מאוד כדי לפרנס את עצמם ולחסוך כסף לעתידם ולעתיד ילדיהם. סבא מרדכי הקים עם בנו הראשון בית מלאכה וייצר במומחיות תיקי עור. ושר. כל זמן העבודה היה קול הבריטון שלו מטפס מהחנות במעלה המדרגות ומסתלסל באוויר עד שהגיע לחדרו של אבא שלי. סבתא, לעומת זאת, הייתה שותקת. שתיקה עדינה ועקשנית.

כך שעל עולמו של אבא שלי הגנו חומות של שתיקות ושירים ביידיש.

מאז, אצלנו במשפחה כולם שרים. בקולות. ילדים והורים. אחים ואחיות.

באיזשהו מקום טבועה בנו הכמיהה לשיר הרמוניה. החיים והשירים צמחו מגזע אחד מפותל והשתרגו לעשרות קולות וענפים.

בשנת 67׳, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, שימש סבי כסגן מנהל המגבית היהודית בבלגיה. יום אחד שאלה אותו המנהלת: מדוע תרמת כך וכך אלפי פרנקים למדינת ישראל. יש סיבה לסכום? גימטריה של משהו? או תרומה לזכר נפטר? השיב סבא בפשטות, לא. זה כל מה שיש לי בחיסכון. כשסבתא חיה שאלה למה תרם את כל הכסף, הרי לא נותר להם פרנק אחד של חיסכון, ענה סבא: אם אין מדינה, בשביל מה לנו חיים?

סבא וסבתא ואך עלו לארץ ולילדיהם מלכה ושלום בשנת 1974, מעט אחרי מלחמת יום הכיפורים. ברית המילה הראשונה שחוו בארץ הייתה שלי. גולן חיים.

אבא שלי נלחם כטנקיסט במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. כשנפגע הטנק שלו ממוקש סורי, נטש הצוות והסתתר בין סלעי הרמה. שם תחת אש תופת, נשבע אבי שאם ייצא בחיים מהמלחמה יקרא לבן שלו גולן חיים. וכך נולדתי אני.

ילד ישראלי רגיל.

בן ונכד לסיפור לא רגיל.

לפני חודש הלכה סבתא חיה לעולמה. בבית העלמין שכבה על האלונקה עטופה בטלית, אישה קטנה ורזה בת מאה ואחת וחצי.

סביבה עמדו שני ילדיה. מלכה ושלום. למלכה 12 ילדים, ולאבי 11. בסך הכל 23 נכדים. אחד על כל קילוגרם.

כמאתיים נכדים וצאצאים, כמוני.

וכולם שרו לה. אשת חייל מי ימצא…

עוז והדר לבושה

ותשחק ליום אחרון.

– See more at: http://mitnachlot.co.il/blog/350#sthash.OUVtnT70.dpuf