הבלוג של יפית כהן

בדרך לעבודה

מאמנת עסקית אישית | מומחית בניהול ויצירת קריירה ואימון בכירים | מנחת סדנאות | כותבת. https://www.facebook.com/yic.yafitcohen בעלת תואר שני במנהל עסקים. www.yic.co.il

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מיוני 2011

אמה, ביתי בת ה-4, כועסת על סבתא ומתקשה לסלוח: ״בארוחת ערב אני לא אשב ליד סבתא וגם לא אשן לידה בלילה!״
אני מנסה לרכך: “אמה, אי אפשר לכעוס כל כך הרבה זמן על סבתא״. והיא בפרצוף זועף: ״כן אפשר. עובדה, זה אפשרי!״

״נכון, זה אפשרי, אבל לא כדאי״.

״למה זה לא כדאי?״

“כי בסוף הכעס נשאר לנו בפנים וככה אנחנו נראים. פגשתי אנשים כאלה שכל הזמן נראה שהם כועסים ולא ברור כבר על מה.
את יודעת, כשאנשים כועסים הם בעצם רוצים לבקש משהו שהם לא מבקשים, או לא מאמינים שיקבלו.
מה את באמת רוצה לבקש מסבתא?”

“לא יודעת, אני כועסת ולא רוצה ממנה שום דבר”.

“אם לא היית כועסת, מה היית מבקשת?”

“שלא תצעק עלי אף פעם, גם אם היא צועקת עלי רק כשהיא נבהלת. אמא, את צריכה להבין: לפעמים אני כועסת קצת ולפעמים אני כועסת הרבה. ככה זה אצלי”.

“בסדר. זה רק אומר שאת מחליטה כמה לכעוס ומתי הספיק לך ואפשר כבר לסלוח”.

כעבור חצי שעה..היא מתקשה להחזיק בפרצוף המחאה הכועס לאורך זמן ואני “תופסת” אותה מחייכת.
היא ממהרת לצנן את התלהבותי ומבהירה: ”עכשיו אני כבר קצת כועסת וקצת שמחה”.

כעס

כעס מתנהל כמו רכבת הרים בלונה פארק. ברגע שבחרנו לעלות על הרכבת, אין לנו כמעט שליטה מודעת על התנהלותו מעתה. מרגע עלייתנו, מופעל האוטומט שלנו ולפיו אנחנו מתנהלים מול גורם הכעס. לפעמים נדמה לנו שנדחפנו לתוך הרכבת בכוח אבל האמת היא, שאנחנו עולים עליה במו רגלנו.

כל ה”נסיעות” מתחילות לרוב בנסיעה איטית ולכאורה בטוחה, בה ברור לך שעוד רגע הולך לקרות משהו אבל אתה לא יכול למנוע את זה. קצב הנסיעה מתגבר, מתחילה עליה תלולה המגיעה לשיאה עם הירידה החדה למטה המלווה בצרחות (פנימיות או חיצוניות). הדופק שלנו עולה, קצב הנשימה מתגבר, אנחנו כבר “לא רואים בעניים” ומתחילים פיסית – לטגן את עצמנו מבפנים.

כמו ברכבת הרים, אי אפשר לרדת באמצע הנסיעה וכמה שיגידו לנו להפסיק לכעוס – זה לא מפסיק עד שהרכבת עושה את מסלולה וחוזרת בשקט לנקודת המוצא. טכנית, אפשר באמת להיות על הרכבת הזו לנצח, אבל אחרי זמן מה זה גורם לבחילה, ראות לקויה והרגשה פיסית רעה.

לכל אחד מסלול אחר של כעס. מהיר ועצבני, איטי ומתגבר או שומר על מישור אחיד רוב הזמן, ויש מסלולים שלא נגמרים שנים. גם כשמזמן ירדנו מהרכבת ונדמה שהכעס כבר נעול, הוא עדיין מטלטל.
מה שמשותף לכל מסלולי הכעס הוא שכעס מתעורר כשמה שאני רוצה, לא מסתדר עם מה שיוצא. בין אם זה מול אדם או מצב.

כעס מקורו בפער בין הרצוי למצוי בחיינו ובכל כעס טמונה בקשה שלא ביקשנו או שלא התממשה.
אנחנו מתוסכלים, מאוכזבים, עצובים או פגועים ומהר מאוד כל זה יחד מצטבר והופך לכעס – על אחרים, על עצמנו, על אלוהים.

אנחנו כועסים כאנחנו חשים שלא מבינים אותנו.

כועסים כשפוגעים בנו.

אנחנו כועסים כשדברים לא מסתדרים כמו שרצינו.

כועסים כשאנחנו משקיעים ומשקיעים והתוצאה בכל זאת לא מספקת.

כועסים כשמזלזלים בנו כשחותכים אותנו בכביש כשמבקשים מאיתנו לעשות דברים שלא בא לנו לעשות.

אנחנו בעיקר כועסים כשאנחנו לא מרוצים מעצמנו ואחרים מזכירים לנו את זה.

לעצור את האוטומט

כשהבת שלי נפגעה מאוד כשילדה מהכיתה לא הזמינה אותה למסיבת יום ההולדת שלה, היא סיפרה לי כמה מעליב זה וכמה נפגעה עד עומקי נשמתה מאותה ילדה כשגילתה זאת במקרה.
היא בכתה תוך כדי שסיפרה ובליבי החל מציץ לו כעס בלתי נשלט על אותה ילדה שפגעה בבת שלי ואני חסרת אונים מולה.
ישבנו באוטו בעודה מספרת לי ודרך המראה נדהמתי לראות, איך תוך פחות מדקה הפרצוף העצוב הפך כועס והיא החלה מתכננת איך ביום ההולדת שלה היא לא תזמין אותה בחזרה.
הכאב קשה לנו מנשוא ואנו ממירים אותו לכעס שמופנה כלפי מישהו אחר או כלפי העולם. כמה מהר מתרחש הסיבוב הזה בין פגיעה לכעס ורצון לנקמה שרק ממשיך ומזין את המעגל הזה עד אין קץ. ככה זה מתרחש בדרך כלל אצל כולנו:

כעס, כמו תסכול, מתנהג כמו גוש לכלוך המונח במרכז הבית שלנו או בתוך הגוף שלנו.
כאשר הוא לא מטופל, ואין לנו כוח לנקות את זה כרגע – הוא מתחיל ‘להסריח’.
נדמה לנו שנעלנו אותו אי שם עמוק בפנים ולמדנו להתעלם מנוכחותו השקטה שם. ואז, מתחילים לרחף מעליו זבובים.
הזבובים מפריעים לנו, אז אנחנו דוחפים את “הלכלוך” מאחורי רהיט ומקווים לשכוח ממנו.
למרות שהוא מוסתר היטב, הסביבה שלנו מתחילה להרגיש שמשהו רקוב כאן, הם רק לא יודעים מה ולמה. לפעמים אנו מסתירים את הכעס כל כך טוב שאנחנו בעצמנו שכחנו שהוא שם אבל כל דבר קטן ביותר שקורה, גורם לנו להתפוצץ.
השנים עוברות.
נמלה קטנה מסתננת אל תוך הבית. מגלה את הלכלוך הרקוב המוסתר עמוק וקוראת לחברותיה. לפתע מופיע בחיינו נחיל גדול והבית כולו מתמלא נמלים. אנחנו עקביים בעיקשותנו לא לנקות ומזמינים מדביר. המדביר מרסס, הנמלים מתות אבל החרא המוסתר נשאר.
שנים עוברות והמחלות באות.

אין לנו לאן לברוח חוץ מלהפסיק לכעוס על העולם ולהתחיל לבדוק אם ניתן לטפל בסיבת הכעס (שהיא תמיד פנימית שלנו) ולנקות אותה החוצה.
ככל שהכעס ותיק ועתיק יותר, כך קשה לנו יותר “לרדת” ממנו. כמו כתם על השטיח. ככל שעבר זמן רב יותר ולא ניקינו בזמן, הכתם הופך לחלק מהבד וצריך כבר התערבות כימיקלית כבדה או חברת ניקיון כדי להסירו.

הבשורה הטובה היא, שאת המעגל הזה ניתן להפסיק בכל שלב, חוץ מבשלב הראשון.
דברים תמיד יעוררו אצלנו את הכעס. אצל כל אדם יהיו אלו דברים שונים. לא נוכל להימנע מזה. כל מה שנוכל לעשות מכאן, זה לעצור את האוטומט, לחקור את גורם הכעס שלנו וללמוד לשלוט בו.

חלק מהניקיון הזה אפשר בהחלט לעשות לבד ועדיף מוקדם ככל האפשר.

כעס מורכב מראשי התיבות של כ.ע.ס. וכך נפרקו:

כ כמה - כמה אני כועס? ככל שאני כועס יותר ולא מצליח להניח את הכעס בצד, חשוב יותר לגלות מה התניע את הכעס מלכתחילה? מה בדרך כלל מכעיס אותי? בדרך כלל נגלה שאנחנו כועסים פחות או יותר על אותם דברים קבועים, מול אנשים שונים.

ע – על מי? רוב הכעסים שלנו מתחילים ככעס על אדם מסוים או על סיטואציה מסויימת, מחוצה לעצמנו. אם נבחן את הכעס לעומק ונטיב להכירו נגלה שאנחנו בעצם כועסים על עצמנו ועל מה שאיפשרנו או לא איפשרנו לקרות. קשה לנו לכעוס על עצמנו ולכן אנחנו חשים צורך להשליך את הכעס על אדם אחר.

ס – סיפור. כדי לסדר לעצמנו את המציאות, אנחנו מספרים לעצמנו סיפור של כמה האדם הזה תמיד עושה את זה, גם לאנשים אחרים. כמה הוא מנצל אותנו לרעה, משתמש בחולשות שלנו נגדנו, גורם לנו תחושה לא נעימה או מאלץ אותנו לעשות דברים שאנחנו לא רוצים.

אפשר להחליף את ה”ס” של הכעס בסליחה. היות ומקור הכעס נמצא בתוכי, אני יכולה להמשיך לספר לעצמי סיפורים על אנשים אחרים, ואני יכולה לבקש סליחה מעצמי על שיצרתי את הכעס הזה גם אם אנני יודעת מדוע יצרתי אותו או במה הוא משרת אותי?
בקשת הסליחה מנקה אותי, לא את מי שאני כועסת עליו.

אם יכולתי לבקש מהאדם הזה משהו – מה הייתי מבקשת?

בסוף, אני מחליפה את הכעס בבקשה.

אני כועסת כי אני מרגישה חסרת אונים, נפגעתי או שמה שרציתי לא קורה. הכעס הוא שלי.

אז אם יכולתי לבקש מאותו אדם משהו – מה הייתי מבקשת? אם יכולתי לבקש מאלוהים משהו – מה הייתי מבקשת (במקום לכעוס)?

אני מבקשת למרות שאני יודעת שהכל מתחיל ונגמר רק בי ולכן כשאני פוגשת בכעס שלי, אני מבקשת בכל פעם, בעיקר מעצמי:
“אני מצטערת. סילחי לי על המקום שבי שיצר את הכעס הזה בחיי”
ובלקיחת 100% אחריות על הכעס, מתחיל תהליך הניקוי.

עוד מהבלוג של יפית כהן

תצוגה מקדימה

מ-0 לקוחות, לעשרות לקוחות בשמונה חודשים.

כשאני פוגשת אנשים חדשים, השאלה השניה בערך שאני שואלת אחרי סמול טוק בסיסי שכולל "נעים מאוד" היא: "מה אתה עושה?.." כשהמשכה המתבקש הוא לרוב: "ממתי אתה עושה את זה?.." השיחה בדרך כלל מתפתחת הלאה אל: "מה עשית לפני שהיית...?" והמעניינת...

אמא, חייבת להיות דרך אחרת

שכנה יקרה שלום, מידי פעם בערב, אני יושבת במרפסת ביתי וצופה מבחוץ במסך הטלוויזיה הנמצא מעבר לדלת הזכוכית. בעודי מנסה להקשיב לתוכנית המתרחשת בפנים, דעתי מוסחת מהמולת המתרחש בחוץ, מתחת למרפסתי, בתוך ביתך. פעמים רבות ניסיתי...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

דברים שהייתי צריכה לדעת בגיל 18

עצמי היקרה, יש דברים שעוד יקרו לך ולא חשוב כמה תתכונני, עדיין תהיי מופתעת ותצטרכי להיות אמיצה ולהתמודד. תאמיני לי, שמכל דבר את תלמדי משהו, במיוחד ממה שיהיה הכי פחות נעים. ובכל זאת, יש כמה דברים שכדאי שתדעי ושאני יכולה...

תגובות

פורסם לפני 9 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה