הבלוג של יפית כהן

בדרך לעבודה

מאמנת עסקית אישית | מומחית בניהול ויצירת קריירה ואימון בכירים | מנחת סדנאות | כותבת. https://www.facebook.com/yic.yafitcohen בעלת תואר שני במנהל עסקים. www.yic.co.il

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מיוני 2011

מתי ואיפה בתוך רצף חיינו הגענו למסקנה שסבל הוא חלק בלתי נמנע מחיינו? מתי התרגלנו לסבול ולקבל זאת כחלק מהחיים? האם חלקנו נועדנו לסבול וחלקנו נועדנו להיות מאושרים? כמה סבל זה מספיק סבל כדי שאדם יבחר לעשות מעשה ולשנות את נסיבות חייו? האם ביכולתי להפסיק את הסבל בחיי או שעלי לחכות שיפסק מעצמו יום אחד?

27/07/2012

בשבועיים האחרונים, בעקבות ערב מבוא לתוכנית הדרך, יצא לי לשוחח עם הרבה אנשים נפלאים, חכמים ומוכשרים, המצויים בצומת דרכים מקצועית בחייהם ומתלבטים לאן לפנות. חלקם לא מרוצים מהקריירה שלהם, לא נהנים מעבודתם, מבקשים למצוא את היעוד התעסוקתי שלהם או לעשות שינוי לטובה באיכות חייהם ולהתקדם.

דבר אחד היה משותף לכולם – הסבל.
כולם סובלים ברמה כזו או אחרת ממצבם הנוכחי, יודעים שדרכם אינה מובילה אותם לאן שהם רוצים או שאינם רואים אופק במקום עבודתם הנוכחי.
עבור חלקם, הסבל המקצועי משפיע גם על תחומים נוספים בחייהם כגון מצבם הכלכלי, הזוגיות שלהם, מערכות היחסים שלהם עם אנשים ועוד.
חלק מהאנשים אפילו לא מזהה זאת כסבל והם יקראו לזה “תקיעות מקצועית”, חיפוש עצמי, העדר אופציות לקידום, בלבול או תסכול מתמשך.

מה זה סבל?

ראשית, סבל הוא סובייקטיבי ובעניי המתבונן בלבד.
האמירה הזו עשויה לעצבן חלק מהקוראים, אך העובדה היא שיש הרבה סוגי סבל ויש הבדל בין מה שיגרום לי סבל, לעומת מה שיגרום סבל למישהו אחר.
אמא שלי לדוגמא, שהיא אדם שורד וחזק מטבעו, מתקשה לעתים להזדהות עם אנשים המצויים במצבים שקשים להם, כאשר בעניה מצבם אינו מסובך כל כך והיא קוראת לזה “לטבוע בכוס מים”. עבור אדם אחד זה רק קצת מים, ועבור אחר זה ים עמוק וסוער שאינו יודע איך ישרוד אותו.
במציאות, מה שנראה לאדם אחד כמציף, בלתי אפשרי ומורכב להתמודדות, יכול להתפס ע”י אדם שני כפתיר לחלוטין, או לפחות אפשרי באמצעים סבירים להתמודדות.

אנשים שונים חווים מצבים שונים בחיים בעוצמות שונות, ומה שמשתק אותי יכול להיות קל ונינוח עבור מישהו אחר.
אנשים סובלים מהאופן שבו הם תופסים את המציאות ולא מהמציאות עצמה.
אם היתה זו המציאות האובייקטיבית שגורמת לנו לסבל הריי שאותו מקרה בדיוק, היה גורם לאותה מידה של סבל לכל בני האדם באשר הם.
אם גורם הסבל היה נחווה על ידי כולנו באותה עוצמה, אזי רמה מסוימת של סבל, היתה מקימה את כולנו ממרבצנו וגורמת לנו לקום ולעשות מעשה כדי להפסיקו.
אז למה אנו לא מזהים בקלות סבל? למה אנחנו ממשיכים לספר לעצמנו סיפורים ולא בוחרים מיד להפסיק אותו? כמה סבל זה מספיק כדי לבחור אחרת?

ראשית כדאי להכיר את ההבדל בין ‘כאב’ ל’סבל’.

‘סבל’ עפ”י הגדרת אבן שושן הוא: “משא, מעמסה, נטל… משא של דאגות או צרות.. מועקה חמרית או נפשית“.
סבל להגדרתי, הוא מצב תודעתי ורגשי בו אדם חווה עצמו סובל ממשהו שקורה במציאות חייו. באופן לא מודע, הוא ‘בוחר’ לסבול ולפיכך, יכול גם לבחור אחרת, אפילו אם נסיבות חייו טרם השתנו, שכן אם הגורם לסבל, הוא האופן שבו אני תופס את המציאות ולא המציאות עצמה – אז רק אני יכול לבחור אחרת ולשנות תפיסה, כדי שמציאות חיי תשתנה הלכה למעשה.
מצב תודעתי תפיסתי, אפשר לשנות רק בעבודה תודעתית, שתשפיע השפעה מיידית על המציאות.

כאב‘ לעומתו הוא “מחוש גופני קשה הכרוך בצער, סבל גופני מחמת מכה, פצע או מחלה“. כאב הוא ממקור פיסיולוגי ויכול לקבל ביטוי נפשי או גופני.

ניתן לכאוב ולא לסבול וכן לסבול ללא כאבים.
כמנחת מדיטציה לאנשים הנרפאים מסרטן, התוודעתי לכך שאדם יכול להיות בכאבים פיסיים עזים וקשים מנשוא ועדיין לא לתפוס עצמו כסובל, לעומת אדם שאינו כואב כאב פיזי, אך מרגיש שהוא מאוד סובל.

מתי ואיך למדנו לסבול?

כשאנחנו פוגשים סבל כלשהוא בחיינו, אנחנו לא תמיד נפסיק אותו גם כשהדבר אפשרי, וזאת משום שסבל הוא טעם נרכש.
בדיוק כפי שהחיך שלנו למד להתרגל ולאהוב טעם מתוק מאוד, חריף מאוד, או מלוח מאוד.
לחלב אם, שהוא המזון הראשון שלנו כבני אדם, יש טעם עדין מאוד וכמעט נטרלי. במהלך ילדותינו ועפ”י התרבות שבה גדלנו, למדנו להתרגל לטעמים שונים שהוגשו לנו.
התרגלנו להעדיף את טעמו של מזון תעשייתי על פני מזון טבעי, התרגלנו למתוק עתיר סוכר וממתקים במקום מתוק של פרי, התרגלנו לאכול בשרם של בעלי חיים אחרים ולאהוב את זה – התרגלנו לזה, עד כי זה טעים לנו, או לפחות השתכנענו שאין ברירה וזה חלק מהחיים.
בשלב הזה, אין כבר קשר להגיון, למחשבה צלולה, לחמלה או למי שאנחנו באמת – פשוט כך אומנו כל חיינו, עד כי התרגלנו.

כך גם לסבל – כל כך התרגלנו, שנעדיף להמשיך לסבול ולשהות בחוסר נוחות בתוך הביצה החמימה, מאשר לקום ולעשות מעשה. אנחנו לא נעשה כלום כדי לשנות את זה, לא כי אנחנו עצלנים או לא רוצים להיות מאושרים, אלא משום שכעת זה כבר מפחיד אותנו לשנות ועלינו לשכנע את עצמנו בחזרה, שמה שבחרנו להתרגל אליו – הוא בכלל לא הגיוני ולא טבעי.

התרגלנו לסבול כחלק מהחיים. לימדו אותנו מגיל צעיר מאוד שזה הגיוני, סביר ומקובל. שזה בסדר, כי כל אחד סובל ממשהו מתי שהוא.

אם סבל היה תכונה מולדת או הכרח המציאות, אזי ילדים היו סובלים בכיף.
במציאות, ילדים לא יעשו את מה שהם לא אוהבים, וימנעו מסבל בכל דרך אפשרית, אלא אם יכריחו אותם.
הם יעדיפו באפן טבעי לשחק, במקום לסדר את החדר ולא ירצו ללכת לרופא שיניים או לחיסון למרות שזה הגיוני, כדאי או מומלץ. אנחנו מלמדים אותם שאין ברירה, כמו שלימדו אותנו. למדנו להתעלם ממשאת נפשנו וממה שקרוב לליבנו ולעשות את מה שאומרים לנו.

כשנולדנו היינו הכי מחוברים לעצמנו, נקיים מכל הטיה של גורמים חיצוניים, יודעים באופן טבעי ופשוט מה נעים לנו ומה לא. ינקנו כשהיינו רעבים, והפסקנו כששבענו, בלי שיסבירו לנו מתי צריך להפסיק. בכינו כשלא היה לנו נוח או כשכאב לנו, וחייכנו רק כשבא לנו.

ילדים לא צריכים שיסבירו להם מה הם אוהבים לעשות. הם יודעים באופן טבעי.
שים ילד בתוך חדר מלא בצעצועים והוא ילך באופן טבעי למשחק שקרוב לליבו ולכישרונו, ללא צורך שמבוגר ימליץ לו. ילדים יודעים לבחור לבד, מה בא להם לעשות, אם לא נפריע להם בתהליך.
טרם פגשתי ילד שיעדיף ללכת להתרחץ במקום לשחק, רק כי זה הדבר ההגיוני או המקובל לעשות. הוא תמיד יעדיף לעשות מה שכיף לו ולהימנע ממה שלא.

במהלך חיינו אנחנו למדים שמה שחשוב זה לא מה שאני רוצה אלא מה שצריך, מקובל והגיוני או מה שמבטיח כביכול הצלחה עתידית, על חשבון סבל בהווה. נסיבות חיינו הרחיקו אותנו כל כך ממי שאנחנו באמת, עד כי שכחנו כבר מה אנחנו באמת אוהבים לעשות. שכחנו איך זה מרגיש לרצות, או לדעת באופן טבעי ופשוט, מה נכון לי ומה אני מעדיף?
למדנו להדחיק היטב אל מעמקי התת מודע את מה שאהבה נפשנו ובחרנו ללכת עם הזרם ולקבל סבל כחלק בלתי נמנע מהחיים.
כל כך התרגלנו, שגם כאשר מוצעת לנו הדרך החוצה ממנו ומושטת יד לעברנו, אנו בוחרים להישאר כלואים בכלוב שיצרנו לעצמנו ונועלים במו ידנו, את הדלת מבפנים.

אם הסבל הוא אפשרות סבירה, אז גם האושר הוא אפשרות לא פחות הגיונית.

אני נשאלת הרבה את אותן שאלות קבועות וחשובות:
“האם אמצא את היעוד שלי?”
“ומה אם לי אישית, אין חלום?”
“האם השינוי הוא אפשרי עבורי?”
“האם זה הזמן הנכון?”
“האם אדע בוודאות מה עלי לעשות מעתה?”,
“אחרי כל מה שניסיתי, איך אדע שהפעם זה יצליח? האם הדרך הזו, היא כרטיס היציאה שלי מהמצב הנוכחי וכרטיס הכניסה שלי למציאות חדשה?”

כל השאלות טובות, אך השאלה האמיתית והחשובה מכולן היא: האם הגיעה השעה להפסיק לסבול?

השאלה החשובה שאדם צריך לשאול את עצמו אינה אם ניתן או לא ניתן למצוא את היעוד? וגם לא אם ניתן או לא ניתן להיזכר במה שפעם אהבתי לעשות? – השאלה היא: האם הסבל שלי הוא הכרחי ובלתי נמנע? או האם הגיעה שעתי לאושר?
האם הספיק לי מהמצב הנוכחי ואני מוכן לבדוק אפשרות אחרת? או האם אני בוחר שוב להישאר היכן שאני ולהמשיך לספר לעצמי את אותם סיפורים שסיפרתי עד היום, המצדיקים את מצבי הנוכחי?
האם הגיעה שעתי להינות מכל מה שיש לעולם הזה להציע? או להמשיך ולהסתפק במועט?

הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו

למרות שאנחנו סובלים מהעבודה שלנו או לא שבעי רצון, חלקנו עדיין לא מאמינים שיש אפשרות אחרת ולכן אנו ממשיכים לספר לעצמנו את אותם סיפורים שסיפרנו כל חיינו, עד כי השתכנענו כבר שהם בטח נכונים ולא משנה מי יספר לנו ויראה לנו שיש דרך אחרת, אנחנו עמוק עמוק בכל ליבנו, בתוך הסיפור שלנו.
אנחנו מתבגרים והולכים ונעשים יותר ויותר משוכללים, אלופים ומאוד מאוד יצירתיים במגוון הסיפורים:

יש את “סיפור הכסף” – אין לי כסף, אי אפשר לעשות מזה כסף, אין לי אפשרות להשקיע כרגע בעצמי..
יש את “סיפור הבן זוג/הילדים” – הוא (או היא) לא מפרגן לי, בגללו אני לא איפה שהייתי צריך להיות, אני חייבת להתייעץ איתו לפני, איך זה יסתדר עם הילדים?..
יש את “סיפור האגו” – ומה עם אנשים לא יהיו ברמתי? חשוב לי להיות במעמד בכיר או במקצוע נחשב שנשמע טוב, איזה סוג אנשים עשה את זה?..
יש את “סיפור הודאות” – האם תוכלי להבטיח לי שמה שאני מצפה אכן יקרה לי? אם רק אפשר היה לדעת, בטוח הייתי עושה זאת..
סיפור הזמן” – אין לי כרגע זמן לזה, לא יכול להשתחרר מהעבודה, כמה זמן זה לוקח?..

יש כל מיני מספרי סיפורים. כולם טובים, מוכשרים ומעניינים וכולם, גם קצת עצובים.
ליבי יוצא אליהם, כי גם אני הייתי פעם שם.
גם אני סיפרתי לעצמי סיפורים לגבי מה שאפשרי ולא אפשרי עבורי וחשבתי שאני יודעת מה מגביל אותי בחיי. רציתי להיות חופשיה, אבל לא ידעתי איך. כל אחד מאיתנו מידי פעם משכנע את עצמו כל כך טוב, שהוא כבר מאמין שזו המציאות היחידה שלו ואין אפשרות אחרת.
היום אני יודעת איך נראים אנשים שהולכים בדרך היעוד שלהם, ואחד המאפיינים הבולטים שלהם הוא שנגמרו להם הסיפורים!
כשעושים, אין צורך בכל כך הרבה תירוצים והסברים. פשוט עושים.

ברגע שאתה כבר יודע מה עליך לעשות בשארית חייך, אתה מתעורר מחדש לחייך וקשה לך להמשיך להתעלם מזה ולחזור לנמנם.
אתה הופך נרגש, מלא מוטיבציה שלא הכרת קודם ורצון עז לצאת ולהביא את מתנתך לעולם. אף אחד לא צריך לדחוף אותך לשום מקום. אנשים עוזרים לך בדרכך, כי הם מאמינים בך ומתלהבים מהעשייה שלך ורוצים לקחת בזה חלק מבחירה.

אנשים שהולכים בדרך היעוד שלהם הם אנשים מעוררי השראה עבור אחרים.
הם לא צריכים יותר למכור כלום, קל להם, כי הם מאמינים במה שהם עושים ואנשים בוחרים בהם והולכים אחריהם, בלי לדעת אפילו למה.

השחרור

כל עוד אני ממשיך לספר לעצמי את הסיפור הזה, כלום לא ישתנה, אבל לפחות היאוש יעשה יותר נוח..
אפשר לשרוד כך חיים שלמים ולמות בהחלט בשיבה טובה. אבל אני, לא בעסקי ההישרדות – אני בעסקי הצמיחה, לכן אני יודעת שהשחרור יבוא רק כשנתעורר לידיעה שלא משנה כמה גדול, מפחיד, מדהים או מרגש הסיפור שלי – זה רק סיפור, שלימדו אותי או שאני המצאתי אותו לעצמי.
זה הסיפור ששירת אותי נאמנה עד היום, אבל אפשר בהחלט לבחור לוותר עליו.

ותמיד יש דרך

כדי לאפשר למשהו חדש להיכנס לחיינו, כדי לשנות את מסלול חיינו המקצועיים – אנחנו חייבים לשנות את מה שעשינו עד היום, ולנסות משהו אחר! הגיוני, לא?
מה שבחרנו, חשבנו, אמרנו ועשינו עד היום – הוא שהביאנו עד הלום. מה שנבחר מעכשיו יקבע את איפה שנהיה בעוד 5, 10 ו-20 שנה מהיום.
זו מתמטיקה פשוטה. אין פה רע או טוב:
תוצאות חיי = סך כל מה שבחרתי לעשות, לחשוב ולומר עד היום.
אז אם אני בניתי – אני יכול גם לתקן.
אם אני בחרתי – אני יכול גם לבחור אחרת.

אם ברצוני להגיע פעם בחיים למקום אחר או לתוצאה שונה – אני חייב לוותר על השיפוטיות שלי ולנסות משהו אחר, שטרם עשיתי.

אם נסיון חיי שלי ונסיונם של מאות מתאמנים ותלמידים שעברו איתי פרק מחייהם לימד אותי משהו, זה: שתמיד יש דרך!

לא משנה כמה מבלבל, מסתכל או מייאש המקום שבו אתה נמצא כרגע – תמיד יש דרך.

בסוף כל הסיפורים והאגדות, אחרי שכל הדרמה שוכחת והשחקנים ירדו מהבמה, ביני לבין עצמי:
אם אינני מרוצה מתוצאות חיי בתחום מסוים – אני חייבת לפחות לשקול את האפשרות שאולי יש דרך אחרת, שאני פשוט, עדיין לא מכירה.
מספיק שיש אדם אחד שזה הצליח לו, כדי לדעת אמפירית שזה אפשרי ואני, עוד לא גיליתי איך.

כל מה שאני כבר יודעת וניסיתי, כל מה שאני חושבת שהוא נכון ולא נכון, כל השיפוטיות על אחרים היא מצוינת, כדי להישאר בדיוק היכן שאני היום.

השאלה היא האם הגעתי נמוך מספיק, עצוב מספיק או מתסכל מספיק – כדי להיות מוכן לשקול לבחור בדרך אחרת?

אם סבל הוא טעם נרכש, אז בטח שאינו הכרחי ולכן אפשר בהחלט לנוח, להפסיק להילחם, לעצור לרגע ולבחור מחדש: להפסיק לסבול.

יפית כהן.

עוד מהבלוג של יפית כהן

תצוגה מקדימה

מ-0 לקוחות, לעשרות לקוחות בשמונה חודשים.

כשאני פוגשת אנשים חדשים, השאלה השניה בערך שאני שואלת אחרי סמול טוק בסיסי שכולל "נעים מאוד" היא: "מה אתה עושה?.." כשהמשכה המתבקש הוא לרוב: "ממתי אתה עושה את זה?.." השיחה בדרך כלל מתפתחת הלאה אל: "מה עשית לפני שהיית...?" והמעניינת...

אמא, חייבת להיות דרך אחרת

שכנה יקרה שלום, מידי פעם בערב, אני יושבת במרפסת ביתי וצופה מבחוץ במסך הטלוויזיה הנמצא מעבר לדלת הזכוכית. בעודי מנסה להקשיב לתוכנית המתרחשת בפנים, דעתי מוסחת מהמולת המתרחש בחוץ, מתחת למרפסתי, בתוך ביתך. פעמים רבות ניסיתי...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

דברים שהייתי צריכה לדעת בגיל 18

עצמי היקרה, יש דברים שעוד יקרו לך ולא חשוב כמה תתכונני, עדיין תהיי מופתעת ותצטרכי להיות אמיצה ולהתמודד. תאמיני לי, שמכל דבר את תלמדי משהו, במיוחד ממה שיהיה הכי פחות נעים. ובכל זאת, יש כמה דברים שכדאי שתדעי ושאני יכולה...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה