הבלוג של יפית כהן

בדרך לעבודה

מאמנת עסקית אישית | מומחית בניהול ויצירת קריירה ואימון בכירים | מנחת סדנאות | כותבת. https://www.facebook.com/yic.yafitcohen בעלת תואר שני במנהל עסקים. www.yic.co.il

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מיוני 2011

הגיבור שלי לא מת במלחמה, אבל עדיין היה גיבור.
הוא היה גיבור באהבה, גיבור במשפחה, גיבור בין חברים ואפילו גיבור בצבא.

חבל שאין יום זיכרון לכל סוגי המוות, או לפחות לפופולריים בניהם.

לי אין יום זיכרון ספציפי בשבילך ואין לי אזכרה.
אז אני זוכרת אותך כל הזמן. בכל מיני מצבים לאורך השנים ודרך כל מיני אנשים, במינונים שונים, כל הזמן.

יום הזיכרון הוא לא סתם יום זיכרון כללי. הוא יום זיכרון שנועד להנצחת זכרם של “חללי מערכות ישראל”  ומשנת 2000, הוספו גם “חללי פעולות האיבה”, כנראה בשל הזיקה בין בחירתם לגור במדינת ישראל לסיבת מותם.
יום הזיכרון הוא יום לא פשוט, כל שנה, עבור כל מי שאיבד פעם מישהו, גם אם הוא לא חלל מלחמות או פיגועי ישראל, אלא חלל של אירוע פחות הרואי אחר.

בשפה העברית יש לא פחות מ-7 מושגים שאני מצאתי, לכנות את אלה שמתו:
‘הנספים’, ‘הנופלים’, ‘ההרוגים’, ‘הנפטרים’, ‘המתים’, ‘ההולכים’, ‘החללים’ וזה לא כולל את ‘הקורבנות’ ודומיהם.
כמה מילים צריך בשביל פואנטה אחת, פשוטה יחסית?
למילה “נפל” לבד, יש 9 פירושים שונים מתוכם שלושה דווקא חיוביים: 1.”הלם, התאים”. 2. “צנח, ירד בקפיצה”. 3. “קרה”.
למילה “נופל” יש רק שני פירושים, כשאחד הוא “הרוג, מת בקרב” והשני הוא “חלוש, דל, נכשל”.
אז אם לא נכשלת כי היית חלוש ודל, אז כנראה שנהרגת. בין אם חולשתך גרמה לכך, או מישהו אחר, משהו בטח “קרה”.

האהוב שלי, אכן “הלם והתאים” לחיי. הוא “הלך” אליי, כשזה קרה והגיע למקום שאי אפשר לבקר בו. הוא “צנח” ו”נפל” כי מישהו הפיל אותו מאופנועו בתאונה טרגית והוא “נפטר מין העולם”, הרבה לפני שהעולם, רצה להפטר ממנו.

כל הדיפרנסציה הזו בשפה בין סוגי המתים השונים, תוך האדרת זכרם של מי שמת בעת שירותו הצבאי, גם אם מת בתאונת דרכים, לעומת מי שמת בפיגוע טרור, או מי שסתם מת, היא ייחודית לאתוס הישראלי.
מה ההבדל בין “הנופלים”, “ההולכים”, “הנפטרים” ו”המתים”?
למה חלק ‘נופלים’ וחלק פשוט מתים?
למות בצבא, זה כנראה למות מתוך משמעות.
אם מתת בזמן שרותך הצבאי ולא חשוב ממה, אתה בפנים. אם מתת כמה ימים אחרי שחרורך, אתה בחוץ ואנחנו, אין מה לעשות, אנחנו בחוץ.

בין אם ‘נפלת’ למען הגנת המדינה, בתאונה סתמית או בשעטה קדימה בקרב, צעיר או מבוגר, למען מטרה נעלה או מטרה נחותה, בכל מקרה – מישהו מבכה אותך.
מוות בסוף, הוא מוות וצער הוא צער. מה זה חשוב אם הלכת, נפלת או נהגת לשם?
זה בכל מקרה סיום של משהו אחד ותחילתו של משהו אחר, ככה זה לפחות בטבע, אבל זה לא עוזר לנו להיות פחות עצובים.
אם סיום היה רע במהותו, אז לא היינו אוהבים סיומים. אבל אנחנו לא אוהבים רק סיומים של דברים טובים. אולי זה משום שמשהו בנו מת, כשאהוב שלנו מת ואז אנו נותרים שבורים, חסרים.
דווקא מי שנשאר בחיים אחרי אובדן, תואם להרגשתי טוב יותר, את הפירוש הראשון ל”נפל” עפ”י אבן שושן: “הוטל וצנח על כורחו או באופן בלתי צפוי, בכוח כבדו, כלפי מטה”.

אתה, לא נפלת במלחמות ישראל. אם כבר ‘נפלת’, אז בהנאות החיים.

כש’נפלת’, אבא של חברה טובה אמר לי שכל אחד בא לעולם כדי לעשות פה תהליך ו’עבודה’ על מה שלא שלם אצלו ומשסיים את תפקידו, הוא הולך. “מלאכים”, הוא אמר, “פשוט באים לזמן קצר יותר ואז חוזרים”. זה ניחם אותי אז, למרות שלא הבנתי מאיפה הוא יודע את זה. 6 שנים אחר כך, גם הוא חזר.

כש’הלכת’, היתה זו הפגישה המשמעותית הראשונה שלי עם המוות.
גם סבא שלי מת כשהייתי בתיכון, אבל זו היתה פרידה אחרת. קשה היה לי לגלות שכל דבר נגמר מתי שהוא, גם אם לא רוצים ושהחיים ארעיים הרבה יותר ממה שאישה צעירה בת 20 יכולה להבין.
פרידה היא דבר חשוב, אבל אף אחד לא מכין אותנו לזה או מלמד אותנו איך עושים את זה? וגם אני, לא הספקתי להיפרד ולא ידעתי איך.

היו לי עוד הרבה דברים שרציתי להגיד ולהספיק.
רציתי להגיד לך שאהבתי אותך ושאני מקווה שלא מיהרת לפגוש אותי ובגלל זה, זה קרה.
רציתי להגיד לך שכל נעוריי חיכיתי למשהו ולא ידעתי שזה אתה.
רציתי שתדע שהכרת לי חיים סוערים, מרגשים וחסרי פשרות ושאינני מתחרטת על כלום.
שתדע שהדהים אותי איך תמיד דאגת לאנשים אחרים לפני לעצמך ושאני לא זוכרת הרבה משש השנים האלה בחיי, חוץ מהזמן שלי איתך.
תשמח לשמוע, שאני מודה שכן קינאתי לך לפעמים, כי רציתי אותך רק לעצמי.
שאני גאה בך על שהיית מי שאתה וחיית את האמת שלך עד הסוף, גם אם הסוף היה קרוב.
שאחרי 20 שנה אני כותבת לך ועדיין בוכה.
שהכי קשה היה לי לחשוב שהיית ברגע הזה, לבד.
רציתי לספר לך שכל הדרך לבית החולים, הכי נורא שיכולתי לדמיין זה שתהיה נכה ואני מצטערת שלא התפללתי שתחיה.
אחרי הטלפון שאמא שלי קיבלה, היא רק אמרה לי ש”משהו נורא קרה” ויצאנו מהבית בסערה. נסענו באל קמינו האדומה ולא הבנתי למה אמא שלי לא מדברת ולמה היא כבר בסתר בוכה.
רציתי להגיד לך שהייתי מוכנה לעזוב אותך ושלא תמות. לקבל אותך פחות מושלם ושלא תמות. לאהוב אותך יותר ושלא תמות. לא לפגוש אותך לעולם ורק, שלא תמות.

מאז ניסיתי הכל.
ניסיתי לשמור כל חפץ ממך לנצח ואז ניסיתי להתנתק.
ניסיתי לעייף את עצמי לדעת, כדי להצליח קצת לישון. ניסיתי להכהות את חושיי, לנסוע הכי רחוק שיכולתי ולהסתיר את זה, כדי להתחיל מחדש.
ניסיתי להפסיק להאמין בשום דבר ולחיות רק את הרגע. ניסיתי לבדוק אם זה יכול לקרות גם לי.
ניסיתי לישון ולהיפגש בחלום. ניסיתי לכתוב לך ואפילו להתפלל בכל כוחי שאלוהים יסלח לי וישנה את דעתו.
אבל הוא לא התחרט ואני, לא הצלחתי לשכוח.

לקח לי שנים לראות שאין ריפוי אחר מלבד “לחלות” בזה.
לקח לי שנים להבין שאם דוחקים את זה חזק פנימה, זה מתפוצץ מתי שהוא במקום אחר. שאין קיצור דרך מלבד מלחזור לזה, להיזכר בזה ולדבר על זה, גם כשהמילים מסרבות לצאת. שצריך לנשום את זה גם כשאין לי כבר אויר, להתקרב אל זה, גם כשזה הכי מפחיד;  לראות את המפלצת פוערת פיה ולהתקדם לעברה. להרגיש את זה שוב כמו סיכות שדוקרות ומסתובבות בתוכך, לכאוב מאוד ולבכות על זה. לבכות הרבה. לבכות ולבכות כמה שצריך, עד ששורפות עינך ונדמה שלא תראה שוב.

רק אז ראיתי.
ראיתי שבור גדול של דבר אחד, רק עוד הרבה מאותו דבר, יכול למלאות. זה לא מתמלא חזרה, זה מתמלא מחדש.
ראיתי שכדי למלאות את הבור כהלכה, צריך להיכנס עמוק פנימה כדי לוודא שאתה מהדק היטב בקרקעית, את מה שאתה מכניס לתוכו, אחרת זה אף פעם לא נגמר.
ראיתי שבור של אהבה חסרה, רק אהבה, מכל סוג, תוכל למלאות ובור של חוסר אמונה, רק עוד אמונה תוכל לו.
ראיתי שאף אחד לא ימלא שום בור שלי, במקומי.
לפעמים הייתי צריכה לעבוד ולמלאות בעצמי ולפעמים דברים גדולים ואנשים טובים פשוט “נפלו” לתוכו ובחרו להישאר איתי. כן, לפעמים קרו ניסים.
אלוהים היה עקבי והמשיך להפתיע אותי ובכל פעם שחשבתי שהבנתי כבר הכל, משהו חדש קרה.

כשקברו אותך, חשבתי שלא אבוא לכאן שוב לעולם, ובאתי.
כשחשבתי שלא אזכור אותך, התעצבתי, אבל זכרתי.
כשידעתי שלא אוכל לדבר איתך שוב לעולם, גיליתי שאפשר לדבר גם עם מי שלא כאן.
כשלקחו ממני את מה שהיה שלך, כעסתי, אבל אחרי זמן מה, הבנתי.
כשסבתא שלי מתה חשבתי שלא אעמוד בזה שוב, ועמדתי. קראתי את ההספד ונחנקתי, אבל קראתי.
באזכרת עשר שנים למותך, חשבתי שלא אנשום, אז החזקתי לחבר שלנו את היד הכי חזק שיכולתי ונשמתי, קצת.
כששמעתי קלישאות כמו “איך התגברת יפה” רציתי לקפוץ ולתקן, אבל חייכתי.
כשישבתי עם אמא שלך כל שנה, הבטנו בתמונות והיא בכתה, חשבתי שלא אבוא שוב, אבל כל שנה אבא שלי או אחותי ליוו אותי ובאתי.
כשחשבתי שאלוהים לא שולח לאותו אדם אהבה גדולה פעמיים, הופתעתי.
כשהרגשתי שכל כך הרבה חורים, אף אחד לא יוכל להשלים, מישהו אחד חשב שזה מקסים.
כשהבת שלי שאלה אותי “מי זה בתמונה?” חשבתי שיפתח שוב סכר הדמעות ופחדתי, אבל סיפרתי ואפילו נזכרתי וצחקתי.
לא חשבתי שאי פעם אכתוב את זה ואפרסם, אבל הנה, כתבתי.
כשלא הכרתי את כוחי שלי, חשבתי שאם אפול, לא אקום שוב לעולם – וקמתי.
ראיתי שהכל, חוץ מהמוות, הוא הפיך ועדיין אפשרי.
כשמתת, לא חשבתי שאוכל לחיות בלעדיך, וחייתי.

יום הזיכרון 2012. מוקדש לכל מי שאהב פעם מישהו, שאין לו יום זיכרון.

להתראות יקירי.

עוד מהבלוג של יפית כהן

תצוגה מקדימה

מ-0 לקוחות, לעשרות לקוחות בשמונה חודשים.

כשאני פוגשת אנשים חדשים, השאלה השניה בערך שאני שואלת אחרי סמול טוק בסיסי שכולל "נעים מאוד" היא: "מה אתה עושה?.." כשהמשכה המתבקש הוא לרוב: "ממתי אתה עושה את זה?.." השיחה בדרך כלל מתפתחת הלאה אל: "מה עשית לפני שהיית...?" והמעניינת...

אמא, חייבת להיות דרך אחרת

שכנה יקרה שלום, מידי פעם בערב, אני יושבת במרפסת ביתי וצופה מבחוץ במסך הטלוויזיה הנמצא מעבר לדלת הזכוכית. בעודי מנסה להקשיב לתוכנית המתרחשת בפנים, דעתי מוסחת מהמולת המתרחש בחוץ, מתחת למרפסתי, בתוך ביתך. פעמים רבות ניסיתי...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

דברים שהייתי צריכה לדעת בגיל 18

עצמי היקרה, יש דברים שעוד יקרו לך ולא חשוב כמה תתכונני, עדיין תהיי מופתעת ותצטרכי להיות אמיצה ולהתמודד. תאמיני לי, שמכל דבר את תלמדי משהו, במיוחד ממה שיהיה הכי פחות נעים. ובכל זאת, יש כמה דברים שכדאי שתדעי ושאני יכולה...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה