הבלוג של יפית כהן

בדרך לעבודה

מאמנת עסקית אישית | מומחית בניהול ויצירת קריירה ואימון בכירים | מנחת סדנאות | כותבת. https://www.facebook.com/yic.yafitcohen בעלת תואר שני במנהל עסקים. www.yic.co.il

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מיוני 2011

שכנה יקרה שלום,

מידי פעם בערב, אני יושבת במרפסת ביתי וצופה מבחוץ במסך הטלוויזיה הנמצא מעבר לדלת הזכוכית.
בעודי מנסה להקשיב לתוכנית המתרחשת בפנים, דעתי מוסחת מהמולת המתרחש בחוץ, מתחת למרפסתי, בתוך ביתך.
פעמים רבות ניסיתי שלא להסיט מבטי שמאלה שכן אז אצפה במתרחש בתוך ביתך, אך אתמול, התוכנית שבה צפיתי לא הצליחה להתחרות.

אני מקשיבה לך כמעט מידי יום נאבקת, כועסת, צועקת, שופכת בטעות את החלב ומתחרפנת.. וכמה שאסגור את חלון מרפסתי, אני עדיין שומעת.
פעמים רבות חשבתי לכתוב לך מכתב ולהניח על דלת ביתך, לגשת להקיש על דלתך ולהציע עזרה אך בכל המקרים בחרתי שלא להביך אותך או להישמע מתנשאת, כאילו שבידי הפתרון למכאוביך.

אני יודעת שקשה לך מאוד בשעות אחר הצהריים והערב הללו. גם אני אמא. את לבד בשעות מאתגרות, עם שלושה בנים קטנים כשאחד מהם תינוק וזה לא פשוט.
אני שומעת את התינוק בוכה ללא הרף, את האח הגדול עימו נקלעת לויכוח מתסכל ואין סופי ואת האמצעי שלא נפרד מהמחשב ברגע שביקשת. 
אני רוצה לספר לך רגע, איך זה נראה מבחוץ. לא כי אני יותר טובה או חכמה ממך, אלא פשוט כי מבחוץ רואים לפעמים דברים שלא רואים מבפנים.

אני רואה את הילד שלך בחדר נשאר לבד אחרי שרבתם ויצאת. אני רוצה שתדעי, שגם לו קשה.
הוא מעצבן אותך ולא מרפה, לא כי הוא עושה לך בכוונה אלא כי הוא עייף ומתוסכל, כמוך. וככל שאת צועקת עליו יותר, הוא מתקשה עוד יותר, לאסוף את עצמו בחזרה.  
ברגעים הכי קשים, כשנדמה לך שעוד רגע תתפוצצי, נסי לא לדחוף אותו למרות שהוא חוסם את דרכך. נסי לא לצעוק עליו שידבר יפה, בעוד את צועקת, ובמיוחד אל תגידי לו “סתום ת’פה”.
כי הם, מה לעשות, הם לא כמונו.
להם, קשה ‘לסתום את הפה’ כשהם מתוסכלים, עצובים או כועסים. מורכב להם לעטות פנים חתומות כשבפנים הכל מתפורר, או להיראות חכמים כשהם מרגישים טיפשים. זה לא ‘טבעי’ להם להדחיק עמוק ואז להפוך חולים מזה או להתאפק הרבה זמן ואז להתפוצץ על מישהו אחר. אבל מה שבטוח זה, שהם לומדים את מהר.
הם לומדים להלקות את עצמם בסוף היום, על טעות שעשו בבוקר, כשאנחנו לא שוכחים להם את זה.
הם לומדים להקטין את עצמם, כשאנחנו לא מוצאים דבר אחד להוקיר אותם עליו ונוזפים בהם על כל מה שהיו לא בסדר היום.
הם לומדים לא להניח לעבר ולהיות בהיסטריה לגבי מחר בבוקר, כשזה מה שאנחנו עושים. הם לומדים לא להקשיב לגוף שלהם כשהוא מותש ולהמשיך להכין את התיק למחר, לעשות שיעורי בית כשהראש כבר מזמן ישן ולאכול כשהם לא רעבים.
הם לומדים לשתוק, כשהם פוחדים.

הילד שלך חכם ומקסים וכמו כל הילדים הוא לא ינמיך את קולו, כשאת צועקת ולא יצליח להירגע כמו שאת דורשת, כשאת מתמוטטת.
אמא יקרה, אני רוצה שתדעי שבכל פעם שאת הולכת למטבח אחרי שצעקת עליו, הוא מכה באגרופיו באוויר כי אינו יודע איך לתעל את הכעס והתסכול שלו, כמו שאת היית רוצה לעשות ולא מרשה לעצמך. אני רואה אותו מכה ומכה כשפניו מופנות לקיר, משתדל שלא לפגוע באף אחד אחר  ואז פוגע בעצמו, כשידו נתקלת בשולחן או בידית הדלת. מכאב המכה, הוא עוד יותר בוכה ואת עוד יותר מתעצבנת וצועקת מהמטבח “למה אתה לא מסוגל להירגע?”
הוא בוכה ובוכה עד כי נשימתו נעתקת והוא משתעל ונחנק ואז את עוד יותר כועסת.

ואני, שמתייאשת מהניסיון להתרכז בסרט, יושבת במרפסת ועושה מדיטציה, כי זה הדבר היחיד שאני מכירה, שיכול לעזור גם מבחוץ.
אני שולחת אור לילד המקסים שלך שבחלון. אני מרגיעה אותו ומספרת לו שאמא שלו אוהבת אותו מאוד ושהיא פשוט עייפה. שתכף יהיה בסדר וגם תירגע לו הנשימה. אני עוטפת אותו באור ושולחת אור לליבו כי אינני מרשה לעצמי להיכנס ולהתערב.
ולאט לאט, אני רואה אותו מפסיק להיפצע מהמכות באוויר, יוצא לרגע מהחדר שהרשת לו לצאת ממנו רק כשיירגע, ואז שוב הוא פוגש בך במסדרון ושוב ניצת ויכוח מי שיקר למי היום ומי אשם ולמה תמיד אתה מעצבן ולסיום ‘אתה רוצה ארוחת ערב?’ ובתוך כל הטירוף הזה, הוא עונה ש’לא’. לא כי הוא עושה לך דווקא, אלא כי הוא עייף ומותש וקשה לו לנשום וכי ילדים לא אוכלים כמונו, מעצבים. אבל הם לומדים.

אני יודעת בוודאות שאת אוהבת אותם. את שלושתם. את עובדת עד מאוחר כדי לפרנס אותם. את נמצאת איתם לבד כי גם אביהם עובד עד מאוחר. את אולי מתוסכלת מהמצב הכלכלי ומזה שאת לא עושה את מה שאת אוהבת ושאף אחד לא עוזר לך. ואולי את מסיימת יומך בעבודה וטסה ברכבך חזרה להספיק לאסוף אותם בזמן והם אף פעם לא מודים על כך.
את עייפה בעצמך ועצבנית מכל היום ורק רוצה לסיים כבר עם כל המטלות ולשבת לנוח. והם? הם רק רוצים לשחק, לדבר עד אין סוף ולבכות כשבא להם וכל עיכוב מצידם, הוא מתיחת גבול הסבלנות שלך הרבה עבר לקו האדום עימו הגעת הביתה.

הילדים המופלאים שלנו שחסרו לנו לפני שנולדו ומציפים אותנו מהרגע שיצאו, יודעים לדרוש בנחישות את מה שמגיע להם מאיתנו.
הם גם יודעים ללחוץ לנו על הנקודות הכי רגישות שלנו כדי להעיר אותנו, לשפר את עצמנו. הם כאן בשביל עצמם, אך גם בשבילנו.
הם צועקים את מה שאת מעדיפה לשתוק. הם בוכים את מה שאת מדחיקה. הם דורשים את מה שאת מזמן ויתרת. הם ידליקו את מה שכבה בך והם לא יותרו עליך גם כשאת כבר ויתרת על עצמך.

מה שהם לא יודעים לעשות, זה לכבות לבדם את האש שאנו מדליקים מכעס.
כשפורצת אש בבית – הם עצמם נשרפים, מבולבלים ומחפשים מישהו שינהיג אותם החוצה. כשאת בוערת והם בוערים, הבית נשרף מהר יותר.
כשאת מאבדת שליטה, גם הם מאבדים שליטה ואז יש ארבעה אנשים שאיבדו שליטה. מישהו חייב לעצור את זה ורק המבוגר יכול.

בואי נהיה כנות. הכעס, התסכול והעומס לא באמת קשור אליהם. זה לא שלהם ולא בגללם. זה שלנו וזה בא מתוכנו ולכן יפטר רק על ידינו. בנתיים, מה שהבאנו עימנו הביתה, משפיע מאוד על ילדינו ועל האווירה בבית, בין אם התכוונו לכך ובין אם לא. כשם שגוש סוכר שהוכנס לתוך מים, יתמוסס וימתיק בסופו של דבר את כל המים בכוס, גם אם לא נערבב אותם בכלל.
זה לא הרעש החיצוני שמחריש אוזניים. זה הרעש הפנימי שמציק והחיצוני שרק משווה עימו ריכוזים, כמו דיפוזיה בטבע.

אז בדיוק שהטירוף בשיאו, כשאת מרגישה שאת עומדת להתפוצץ, כשבא לך כבר להחטיף למישהו, לעזוב את שלושתם וללכת ..בדיוק אז! – חבקי אותו חזק, והפסיקי לדבר! די.
הכל כבר נאמר, נצעק ונשפך. עכשיו את יכולה רק לעצור ומקסימום להקשיב. את הכל הוא כבר אמר לך, אבל הפעם, תקשיבי.
כשצעקת עליו מהמטבח שינשום עמוק כדי להרגיע את הנשימה, הוא אמר לך ‘אני לא מצליח’ ואת, לא הקשבת. הוא לא אמר לך ‘אני לא רוצה’. הוא אמר שהוא לא מצליח. כי הוא מאוד רוצה, אבל זה לא מצליח והוא צריך עזרה מבחוץ.
היות וממילא כל מה שעשית עד עכשיו, לא זירז דבר והכל כאילו פועל לרעתך, אז עיצרי. חבקי והקשיבי ותראי. הכל ירגע.
ברגע, תסתדר לו הנשימה.
זה מאתגר ודורש נשימה עמוקה מצידך, אבל מישהו חייב לעצור את הטירוף ואין כאן עוד מבוגר חוץ ממך. אז גם אם זה קשה לך כרגע או לא מרגיש לך לא הוגן, אבל את, זה כל מה שיש להם כרגע.

אם את קוראת את זה, בבקשה אל תתעצבי ואל תכעסי על עצמך ובמיוחד אל תתביישי.
לכולנו יש רגעים ביום שלא היינו רוצים שמישהו אחר יראה. עזבי את האשמה וקחי את האחריות. את האחריות על הפרנסה, האוכל והמקלחות כבר לקחת. קחי אחריות מסוג אחר. אחריות שאומרת שכל מה שקורה כאן הוא בשליטתי. אני הבעלים פה. אני הבעלים של הבית הזה, הילדים האלה והמצב הזה. זה לא אשמתי, אבל אני יכולה לשנות את זה.

לכולנו יש שעות משבר ובגלל זה, רק אנחנו קיבלנו את הכבוד להיקרא ״אמא״.
כי רק אנחנו יכולות להתגבר על הכל ולאהוב אותם עד אין קץ. להישחק עד עפר, ולחייך.
רק אנחנו יכולות להיות רעבות ולהכין קודם להם אוכל. למות מעייפות, ולהרדים אותם. לסיים ערב מתיש ועוד ללכת לאסיפת הורים. לכעוס על בן הזוג שתמיד איננו כשצריך אותו, ולשאול ‘איך היה לך היום?’ כשהוא סוף סוף חוזר. להתפוצץ מהם ואז לנשק אותם כשהם ישנים וחוזרים לפני המלאך עימם נולדו.
רק אנחנו יכולות, אבל לפעמים אנחנו צריכות עזרה: מאמא שלנו, מאיש מקצוע, מחברה, משכנה, מבייביסיטר בתשלום. רק אנחנו יכולות לדאוג לעצמנו להפוגה, למנוחה ולרענון, כדי להטען מחדש ולחזור למערכה, שבה אנחנו המנהלות והיסודות לבניין כולו, ורק אנחנו יודעות שהכי גרוע זה כשאנחנו מתפרקות, כי אז הכל קורס.

לזה, הילדים שלנו לא ידאגו לנו כי זה לא התפקיד שלהם. רק אנחנו יכולות.

וחוץ מזה, התקופה הזו זמנית. היא נראית אין סופית, אבל היא זמנית.
בילדותם הם לא עוזבים אותך ובבגרותם, את רוצה שיחזרו. 
יום אחד הקושי יסתיים, העייפות תחלוף, ומה שיישאר איתם תמיד, זה מה שיזכרו מהתקופה הזו ומהזמן שביליתם יחד. ומה שיישאר איתך תמיד, זה מי היית שם והאם את גאה בעצמך על זה? 

ברגעי משבר נסי לזכור: חייבת להיות דרך אחרת וזו בטוח, לא האמא שרצית להיות. אף ילדה לא חלמה להיות כזו. כולנו רצינו להיות מושלמות ולהצליח בכל. חייבת להיות דרך אחרת ואת חייבת למצוא אותה.

ואגב הבן הבכור שלך, זה שהכי איתגר אותך היום, דעי לך שהוא אוהב אותך מאוד ומאוחר יותר כשיצאת לאסיפת הורים תדעי לך אמא, שהוא בכה לאבא וקרא ״אמאאא״.

באהבה והבנה,

השכנה שלך.

עוד מהבלוג של יפית כהן

תצוגה מקדימה

מ-0 לקוחות, לעשרות לקוחות בשמונה חודשים.

כשאני פוגשת אנשים חדשים, השאלה השניה בערך שאני שואלת אחרי סמול טוק בסיסי שכולל "נעים מאוד" היא: "מה אתה עושה?.." כשהמשכה המתבקש הוא לרוב: "ממתי אתה עושה את זה?.." השיחה בדרך כלל מתפתחת הלאה אל: "מה עשית לפני שהיית...?" והמעניינת...

תצוגה מקדימה

דברים שהייתי צריכה לדעת בגיל 18

עצמי היקרה, יש דברים שעוד יקרו לך ולא חשוב כמה תתכונני, עדיין תהיי מופתעת ותצטרכי להיות אמיצה ולהתמודד. תאמיני לי, שמכל דבר את תלמדי משהו, במיוחד ממה שיהיה הכי פחות נעים. ובכל זאת, יש כמה דברים שכדאי שתדעי ושאני יכולה...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

האם הזמן עושה את שלו?

אני פוגשת סיפורי חיים מאוד מורכבים, לעיתים עטופים בעצב שהתחיל כמו דמעה שקופה והפך עם השנים למסך שקוף, קשיח וחוסם, גם כשאינו נראה. טעויות גדולות של מבוגרים, שהתוו מסלול מאתגר למי שהיו אז, ילדים קטנים. הילדים גדלו, ולקחו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה