הבלוג של יפית כהן

בדרך לעבודה

מאמנת עסקית אישית | מומחית בניהול ויצירת קריירה ואימון בכירים | מנחת סדנאות | כותבת. https://www.facebook.com/yic.yafitcohen בעלת תואר שני במנהל עסקים. www.yic.co.il

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מיוני 2011

פעם חשבתי שכולם רוצים בחיים את אותם דברים. אותם חלומות. מה, לא כולם חולמים לכתוב ספר? לעזור לאנשים? לרזות 20 ק”ג?

במהלך חיי המקצועיים כמאמנת שהקשיבה למאות סיפורי חיים וחלומות, גיליתי שלא.
יש חלומות ושאיפות משותפות כנראה לכל המין האנושי או לפחות לכל ה’מין המערבי’ כמו השאיפה להרמוניה, שקט נפשי ורווחה כלכלית, הרצון לאהוב ולהיות נאהב, אבל מכאן, אנו מתפצלים לאלפי דרכים שונות להשיג את זה.

אז איך נדע באיזה מהחלומות שלנו ‘שווה’ להשקיע להגשמתם? איזה יתגשמו כנראה ואיזה לא?
איך ממיינים אותם למה שקשור ליעוד שלי ומה שלא? והאם יש חלומות ‘אבודים’ שכבר לא יקרו?

אני רציתי לכתוב ותמיד הייתי סביב במה. שני החלומות הללו ליוו אותי כל חיי והופיעו כמעט בכל עבודה שעבדתי. היום, אדבר על הראשון מבניהם.
מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי. כילדה קטנה כתבתי שירים למגירה ורציתי לפרסם ספר שירים.
כתבתי תמיד את כל הברכות (וההספדים) לכל האירועים המשפחתיים והקראתי אותם לקהל.
בתיכון, המקצוע שהצטיינתי בו היה ספרות – בעיקר, כי זה היה הכי קל עבורי. באוניברסיטה, למדתי (כמקצוע מישני) ספרות זרה. כמפיקת אירועים, כתבתי את כל הקונספטים לאירועים, את הנאומים למנכ”לים, את הטקסטים לסרטים ולמופעים השונים. וכך הלאה.
כתיבה, מילים ושפה תמיד ליוו אותי ועוררו אצלי השראה.

היה לי קל יותר לכתוב את מה שאני מרגישה, מלהגיד את זה. ותמיד הפתיע אותי שאנשים התרגשו מזה. שדרך הכתיבה, הם כאילו נגעו לרגע בליבי.
הערצתי אנשים שיודעים לכתוב. בשבילי זה כמו לרקוד עם המילה הכתובה, ליצור מוסיקה כתובה. מעולם לא שמתי לב לכך שיש קו מקשר כזה לאורך חיי והתוודעתי אליו רק לפני כשנתיים בקורס “הדרך” שהעברתי כמנחה העוזרת לאנשים אחרים, למצוא את סימני הדרך שלהם ליעודם.

את יומולדת 40 שלי, ביליתי בין השאר, ביום ספא עם חברה ששיתפה אותי בכך שבהגיעה לגיל 40, הבינה שיש דברים שהיא כבר לא תהיה. שהיא השלימה עם זה, שיש חלומות שלה שכבר לא יתגשמו.
התעצבתי מאוד לשמוע ושאלתי: “כמו מה? איזה דברים כבר ברור לך כבר בוודאות, שלא תהיי?” והיא ענתה: “כמו להיות רמטכ”ל. רמטכ”ל לדוגמא, אני כבר לא אהיה”. ואז מנתה עוד כמה דברים שהיא ‘כבר לא תהיה’.

לאחר מכן, כאילו המשיכה במשימתה הלא מודעת לדכא אותי ואמרה: “אני כבר לא אכתוב ספר”. זו חברה שאני מכירה מעל 20 שנה, ומעולם לא שמעתי ממנה על חלומה לכתוב ספר.
“על מה רצית לכתוב ספר?!” שאלתי בפליאה, והיא השיבה: “על מה שעניין אותי והעסיק אותי כל חיי – על דיאטה כמובן. ואפילו היה לי שם בשבילו. התכוונתי לקרוא לו “היום שבו נפרדו לי הרגליים“.

מאז שהיא אמרה את זה חשבתי על זה שבועיים. ניסיתי להגדיר מה הם הדברים שאני כבר לא אהיה, וכל מה שיכולתי לחשוב זה על כל הדברים שאני עוד כן אהיה.
התקשתי למצוא דבר אחד אפילו, שבטוח, סופית בהחלט, שכבר לא אהיה.

אז הלכתי אחורה לחלומות ישנים וחשבתי על - רקדנית.
אני מאוד נהנית לראות מחול וזו אחת האומנויות הנשגבות בעניי (אחרי כתיבה). זה השימוש המושלם בגוף ואחד מאופני הביטוי הכי מרגשים שיש.
אבל כאן טמון סימן דרך שיש לשים אליו לב:
יש הבדל בין מה שנעים לך לראות שאחרים עושים, לבין מה שאתה מאוד נהנה לעשות בעצמך.
(ועד שלא ניסית את זה בעצמך, אין לך באמת מושג).

כנראה שלא ממש רציתי להיות רקדנית. כי לא עניתי “כן” על חמשת השאלות הבאות, שיעזרו גם לך לדעת אם זו אכן שאיפת חיים ש’שווה’ להשקיע בה, או לא:
1.  עד כמה רחוק היית מוכן ללכת כדי להגשים את החלום הזה? לפחות תאורטית.
2.  עד כמה אתה מוכן לוותר על כל חלומות המשנה שאולי יש לך (וזה בסדר שיש כמה) כדי להגשים את החלום המרכזי הזה?
3. האם החלום הזה הוא “החלום המרכזי” והעדכני שלך? או פנטזיית ילדות שאינה חשובה לך עוד, כמו פעם?
4. האם אתה מוכן להעיז ולעשות דברים שאף פעם עוד לא עשית, כדי שזה יקרה? לוותר לרגע על כל מה שאתה חושב שאתה יודע.
5. והאם תוותר על האגו, המבוכה, והמעמד ותיקח סיכון- כדי שזה יקרה?

ולתהליך ההתבוננות והמיון הזה אני קוראת: filter your dreams.

אז אני עסקתי בריקוד כילדה ונערה אבל מעולם לא התמסרתי לזה באופן מלא ושלם.
רקדתי 3 פעמים בשבוע וגם התאמנתי בג’ודו, ובתיכון, גם בכדור יד במקביל.
המורה לריקוד שלי בבי”ס יסודי גילתה יום אחד שאני ‘רוקדת על שתי החתונות’.
היא קראה לי ואמרה בתוקף ש: ‘רקדנית לא יכולה לעסוק גם בג’ודו!’.
לא הבנתי למה, היא גם לא הסבירה ואני פחדתי לשאול כי היא היתה המורה הכי מפחידה בעולם (כמו הרבה מורים לריקוד). העדפתי לעשות פירואט באוויר ולא לחטוף ממנה צעקה מקפיאה.
זו דוגמא לחלק מהשטויות (סילחו לי על הביטוי) שאמרו לנו בדרך בחיינו, בעיקר בילדותינו, והרפו את ידנו מצרופים ואפשרויות בהחלט אפשריות שהמורה הספיציפי הזה, לא מכיר ולפיכך, בתודעה שלו זה לא אפשרי.
היום אני אומרת לילדי שכל הצרופים אפשריים וטובים, במיוחד עד שתחליט מה חשוב לך יותר. כמו שהבן שלי בן 7 אומר: “או שאהיה בעל חווה, או קונדיטור או טייס או הכל ביחד”.

אז ויתרתי על הג’ודו, כדי לא לעוף מהלהקה וגם כי שברתי לחיים (הילד הכי גדול בחוג) את האף, באחד האימונים..
עד היום זה ברשימה שלי. יום אחד אחזור אולי גם לאומנויות לחימה כתחביב. בנתיים, פיתחתי דרכים פחות אגרסיביות לשלב עבודת גוף ונפש ולהגן על עצמי.

אז רקדנית כנראה, לא היה באמת חלום חשוב לי או לא היה “החלום המרכזי” שלי. וגם אם אחליט שאני רוצה להיות רקדנית אוכל לעשות את זה גם היום, בגיל 40. אין לי ספק בכך. אולי לא בלט קלאסי..אבל ריקודי בטן בטוח שכן (לפחות יש לי את ה’נתונים’ הפיסיים לזה).

ניסיתי לחשוב על עוד דברים שאולי אני כבר לא יכולה להיות. ואפילו שחקנית או זמרת זה עוד אפשרי. תראו את סוזן בויל: היא פרצה לתודעה העולמית בגיל 47!
לביטלס נדרשו שנים כדי להגיע למעמד הזה. מדונה עמלה לפחות עשור עד שזכתה לרמת פרסום כזאת (שזה רק מוכיח חוק נוסף שחשוב שתכירו בשלב זה: אין מתכון ידוע מראש לאיך דברים קורים כשאדם נמצא על מסלול היעוד שלו. אין הגיון או תסריט צפוי ולכן – הכל עוד אפשרי). בויל היא לא יפה, לא חטובה ועם כריזמה שנויה במחלוקת ובזכות כשרון השירה שלה בלבד, בשנה אחת, הספיקה למכור יותר דיסקים מכל אומן אחר בעולם.
אז איפה היא היתה עד היום? כנראה שרה לעצמה ולמשפחתה בכפר קטן בדרום סקוטלנד ולא שיערה בנפשה כל מה שעוד אפשרי עבורה להיות. אף מומחה למוסיקה או להפצת מוסיקה לא יכל לצפות את הפרסום המהיר שלה משום שזה מעולם עוד לא קרה כך לאף אחד לפניה.
הספקנים בניכם ודאי יאמרו כי לה יש כשרון חד פעמי פנומנאלי שמעטים בורכו בו. אולי?
ואולי יש עוד הרבה כישרונות חבויים שכמוה לעולם לא יצאו החוצה כי מעולם לא ניסו או העיזו להשמיע את קולם? ואולי, העולם לא מחכה רק למגה סטארים אלא גם לכוכבים קטנים, מקומיים שמשפיעים לא פחות על העולם?

אז כמה תסריטים אפשריים עוד עבורי? עבורך? אלוהים יודע. אחד, שניים, מליון. אף אחד לא יודע בוודאות. ואם לא אוכל לקבוע בוודאות היכן יגמר המסלול בו אני צועדת היום, איך אוכל לקבוע בוודאות כי מסלול אחר נסגר בפני סופית?

מה שאוכל לומר בוודאות, זה שיש מסלולים עליהם אני, באופן מודע ושלם, מוותרת כרגע. ואולי נכון היה לומר שלחברתי אין בוודאות דברים שהיא כבר לא תהיה אלא דברים שהיא כבר לא רוצה יותר להיות, כי זה כבר לא מעניין אותה יותר. החלום החשוב יותר שלה זה להיות רזה ולא לכתוב ספר.

אז אני עוד אכתוב את הספר הזה שאני והיא עדיין לא כתבנו כי חלום שמופיע באופן שיטתי לאורך כל דרכנו – יש לו משמעות, הוא סימן דרך עבורנו ויש דרך לממש אותו – פשוט עוד לא גילינו איך או לא התמסרנו לזה באופן מלא.
הספר לא יהיה על דיאטות (למרות שגם את זה לא יזיק לי לחקור) ולא על דברים שכבר לא יקרו, אלא על חלומות שעדיין לא קרו ושאולי בעקבות קריאת הפוסטים שלי, עוד יקרו ועוד איך!
אני כותבת בנתיים בלוג, למען כל אותם אנשים נפלאים ומוכשרים שרוצים לכתוב, לרקוד, לשיר, לנהל, לנגר ועדיין לא עשו זאת. אני מבקשת לפתוח להם דלת, ערוץ, חלון. להוריד את הקיר שחוסם אותם מלהיות מה שירצו להיות, ומנפץ את הבניין כולו אם צריך – זה שחלק טיפסו  עליו ואינם יודעים עכשיו איך לרדת.

אולי דרך הסיפור האישי שלי, השזור בהרבה סיפורים של מתאמני ומעל 150 מתלמידיי בתוכנית ‘הדרך’, תקבלו את ההשראה וההדרכה כיצד לאסוף את סימני הדרך, למיין את החלומות שלכם ולהרכיב לכם את סיפור הדרך שלכם, לאן שאתם רוצים להגיע.

כי ‘היום שבו נפרדו לי הרגליים’ מבטא מעבר להומור שבו, חלום נוסף של ילדה שמנה שעדיין לא התגשם. ומי יודע, אולי כבונוס, גם לי ייפרדו הרגליים עד סיום כתיבת הספר הזה.

יפית כהן. אימון עיסקי וניהול קריירה www.yafitcohen.com

עוד מהבלוג של יפית כהן

תצוגה מקדימה

מ-0 לקוחות, לעשרות לקוחות בשמונה חודשים.

כשאני פוגשת אנשים חדשים, השאלה השניה בערך שאני שואלת אחרי סמול טוק בסיסי שכולל "נעים מאוד" היא: "מה אתה עושה?.." כשהמשכה המתבקש הוא לרוב: "ממתי אתה עושה את זה?.." השיחה בדרך כלל מתפתחת הלאה אל: "מה עשית לפני שהיית...?" והמעניינת...

אמא, חייבת להיות דרך אחרת

שכנה יקרה שלום, מידי פעם בערב, אני יושבת במרפסת ביתי וצופה מבחוץ במסך הטלוויזיה הנמצא מעבר לדלת הזכוכית. בעודי מנסה להקשיב לתוכנית המתרחשת בפנים, דעתי מוסחת מהמולת המתרחש בחוץ, מתחת למרפסתי, בתוך ביתך. פעמים רבות ניסיתי...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

דברים שהייתי צריכה לדעת בגיל 18

עצמי היקרה, יש דברים שעוד יקרו לך ולא חשוב כמה תתכונני, עדיין תהיי מופתעת ותצטרכי להיות אמיצה ולהתמודד. תאמיני לי, שמכל דבר את תלמדי משהו, במיוחד ממה שיהיה הכי פחות נעים. ובכל זאת, יש כמה דברים שכדאי שתדעי ושאני יכולה...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה