הבלוג של יפית שזו

לנשום מחדש

עיתונאית, בלוגרית, סופרת ומנהלת תוכן. מתמחה בכתיבת סיפורי חיים. כתבות דיוקן ומגזין. מחברת הספר "70 אבנים כחולות" ו"קפה אלמה" כתבת מסעות שטח על ג'יפים, בארץ ובחו"ל. חולה על הים וגם הוא מת עלי בחזרה.

עדכונים:

פוסטים: 50

החל מאפריל 2011

בדיוק לפני שבוע בזמן שהייתי על האוטוסדרה עומר אדם שר “שקט” ואני התפרקתי. לא יכולתי לשלוט על עצמי. התייפחתי בבכי גדול. לא היה לי איך לנגב את הדמעות ואת האף שנזל וצחקתי על עצמי שזה מה שמטריד אותי. המחשבות על הילד שלי שנמצא בעזה ולא שמעתי ממנו מילה 12 יום שלמים חירפנו אותי. כל אמא בעולם דואגת לילדים שלה. אמהות בישראל שיש להם ילדים בצבא דואגות טיפה יותר. אמהות לילדים בקרבי זה כבר סרט בהמשכים.

יציאה מעזה
עוז יוצא לשטחי כינוס מעזה. צילום: רוז לביא

כי להיות אמא לחייל קרבי זה לעשות 7 חודשים טירונות. משבת לשבת את לומדת את הסלנג ושפת הגוף. להיות אמא לחייל קרבי זה להגיע בשבילו עד סוף העולם שמאלה ואחרי זה עוד קצת שמאלה, עם מלא אוכל לכל הגדוד ולא להתעצבן אפילו טיפי כשהוא אומר “אימוש אני לא רעב”. להכיר את החברים לחבור לאמהות שגם הן כמוך מוצאות את עצמן באמצע החיים קרביות. להיות אמא לחייל קרבי זה לעשות מסע כומתה ולהבין שאם לגאווה היה צבע היא היתה חומה. להיות אמא לחייל קרבי זה לסיים מסלול ואימון מתקדם להתחיל קורס מכ”ים והכתפיים שלך הופכות חסונות והשריר שבלב כבר חזק כי אין לך ברירה את אמא של חייל עם חומה. להיות אמא לחייל קרבי זה להבין שדאגה זו לא עוד מילה ו”חמוד לא מתאים לי גדוד, זה בסדר אימוש את לא צריכה להיות בגדוד זה אני שצריך” יגרמו לך לשתוק כי ככה זה כשאת אמא לילד קרבי . להיות אמא ליד קרבי זה להפוך את חוסר האונים והתסכול בעתות מצוקה לאנרגיה מתעלת חיוביות ועשייה. פתאום בגיל 46 את מגלה שיש בך כוח של אמא לילד קרבי ואם היה צבע לאהבה היא לבטח היתה ירוק זית.

מאז שאני קטנה אף פעם לא אהבתי להיות באור הזרקורים, לא מסמר הערב, לא קפצנית, לא מרעישה. נטמעת בכל מקום אליו מגיעה. אם זה באחד על אחד, או קבוצה. בשקט. מתבוננת. שותפה אבל לא גונבת את ההצגה. אין לי צורך להוכיח את עצמי בשום מקום, לא טובה יותר מאחר, לא בשלנית. לא אפיינית. לא להטוטנית (בעצם אולי קצת לוליינית) וואט יו סי איז וואט יו גט, בעיקר וואט יו סי. שלושת השבועות האחרונים העמידו אותי במבחן לא פשוט שלי עם עצמי. פתאום אני שמה. באמצע של האורות שתמיד ברחתי מהם. כולה רציתי להביא לילד החייל שלי שנסע לעזה גרביים. מעולם לא תכננתי שתיפתח סיירת אמהות. בטח לא חשבתי שנפתח קבוצה ויצטרפו אליה נשים כל כך נפלאות. בטח לא חשבתי שמישהו ירצה לשמוע על זה בטלוויזיה. בטח ובטח לא חשבתי על זה שאנשים מחו”ל ירצו לתרום לנו כספים כדי שנקנה עוד ועוד פינוקים לחיים. לא ידעתי מה זה תסמונת שטוקהולם (אני עדיין לא יודעת) ואיך הגעתי ללב הסיכסוך הפלסטינאי ישראלי ומישהו ירצה לשמוע מה יש לי לומר בעניין. לא אוהבת חברי כנסת. הדיבור בסיסמאות לא בשבילי. נשאבתי לעשייה כי בזה אני הכי טובה. בלאהוב. וסמכתי על ההוא שאמר שחכמה הדרך מן ההולך בה.

חברות שלי
חברות שלי.

והדרך? בדרך קרה משהו נהדר. רעיונות זה יפה. רעיונות שהופכים לתצורה שאפשר לגעת בהם עם הידיים זה מרתק. גיליתי נשים שהכרתי מעט וכל יום שעובר אני מגלה עוד ואוהבת את מה שאני רואה. גיליתי את גלית דיאמנט שיש לה יכולות יוצאות מן הכלל היא תותחית בהסברה ויודעת להוציא כסף מהתורמים בחן ותבונה. גיליתי את יערה די-סגני שהיא רכות בלתי נגמרת. מנומסת (הלוואי עלי) תמיד אין מצב לתפוס אותה כעוסה גם אם את מתקשרת אליה באחת בלילה. גיליתי את אלונה זוהר הבשלנית מספר 1. שהיא גם המעצבת סופר סופר. לאלונה יש לב יפה ורצון לתת ולתת וזה לא נגמר עוד לא הספקתי לומר לה מה אני צריכה וכבר זה מוכן. גיליתי אמהות ללוחמים שחלקו איתי פחדים וסודות כמוסים מבלי לדעת מי אני בכלל. גיליתי מלכות המדבר מעדנה שחם, דרך יעל וייסמן דרך ורד טוכמן וסוזי עובדיה,כושי ולילית הגמאייר שהגיעו ארזו עמלו התנדבו בתחנת הרענון של דורון אלבז במסלול והן רק מבקשות “מה עוד צריך לעשות”. מצאתי נשים כמו מצדה דהן ונירי שטלפון אחד והיא כבר אורזת. ואת נירי שאול, תקתקנית מספר 1 בכל נושא שרק דמיינת. מצאתי שאחרי עשר שנות חברות שירלי רוזנברג אלופת העולם בארגונים ושינועים. גליתי את יונית צוקרמן האישה עם הידיים שיודעות לעשות הכל ואת גל ברקן שהיא הגמדה הכתומה עם הלום הידוע. ודברים טובים באים באריזות קטנות. מצאתי שג’ן ואורנה הנשים שמסייעות לנו בחו”ל חזקות חדורות מטרה ואוהבות ישראל עד העצמות. והדודה פטון שהיא כמו הדודה ברטה שלי לא משנה מה היא תעשה אני מתה עליה שומרת עלי “את לא תבכי” מלווה אותי דואגת שאני נשארת בחתיכה אחת והיריעה קצרה מלהכיל. על הדרך, הכרתי נשים שונות מנוגדות כל אחת מיוחדת ויחידה עם היכולות שלה כל אחת לקחה חתיכה מהלב שלי איתה. לכולן אני אומרת ת ו ד ה .

היום בכיתי שוב. הילד שלי יצא מעזה. 6 שבועות לא היה בבית. מישהי שאלה בפרטי “תגידי יפית את יכולה להסביר לי איך כותבים צער?” בלילה כתבתי.
“ילדים שמבועתים מכל רעשון קטנטון ואנשים שנופלים בדרך לממד או לוקים בליבם. פרחים שלא הספיקו לפרוח ואלמנות בלי טבעת. אחת ג’נג’ית שביקשה מאהוב ליבה שיחזור כדי שיחד ירקדו בחתונה והזמנה לחתונה שלא תתקיים. ילדים שלא יוולדו. ודמעות שאי אפשר לספור. סרט מיום הזכרון האחרון שחרוט לי בראש על חייל שנהרג. 14 שנחם חלפו. החברה שלו מאז אוחזת תינוקת יפיפה. החיים המשיכו אבל היא עדיין מבכה את אהובה. זמר ששר על שתי אחיות ועשרים אלף אחים ובתי החולים שמלאים פצועים. ילדים שצריכים להתמודד עם מלחמה ארורה ועם חברים טובים שלהם שנהרגים. קיץ ישראלי” ככה כותבים צער שאוחז בכאב.

היום בכיתי שוב, מהוקרת התודה. מגלית דיאמנט ששלחה דגלי ישראל מהאמהות בסן פרנסיסקו מההבנה שנופלת לך על הראש כמו בניין עזריאלי, שאת חלק ממשהו גדול ושעם הנצח לא מפחד.

הפגנת מחאה של נציגי סיירת אמהות בסן פרנסיסקו.

הפגנה בסן פרנסיסקו

שולחת מכאן תנחומים למשפחות השכולות ואיחולי החלמה ובריאות שלמה לפצועים. מי יתן ויחזרו כל אהובנו לשלום אמן.

עוד מהבלוג של יפית שזו

תצוגה מקדימה

ג'רוז - סיפור אהבה

כשאומרים עלינו הירושלמים שאנחנו "עם" ויש לנו "אופי" אחר מתל-אביבים, אני נהיית גאנש שוקולד, מתוקה ובעלת מרקם נוח למשתמש. אנחנו אשקרה עם – יש לנו שפה, ודרך מיוחדת משלנו...

תצוגה מקדימה

פרח גן עדן

עדן שירה פיטוסי, יקרה שלי. לצערי לא הכרתי אותך מקרוב. לא מספיק טוב. לא כמו שהייתי רוצה. לא ידעתי עליך את הדברים הפשוטים כמו מה את אוהבת לאכול, מה מצחיק אותך. איזה שיר את הכי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

מיונים 2014 - מלכת המדבר

את נכנסת לאוטו בצהרים. מכרסמת גמבה ונזכרת שלא אכלת כלום היום. כלום. בדרך את חושבת ש"איזה מזל היה לי היום" כשהשוטר ההוא סימן לך לעצור בפינה. עשית עבירת תנועה" אמר. התווכחת. הצרת בפניו. שאת בכלל נהגת מצוינת "אין מצב שעשיתי את...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה