סליחה. אני אוהבת אותך.

בחורה עם מחשב נייד

כולנו שמענו לפחות פעם אחת את המשפט – כדי לשחרר צריך לסלוח.
איך זה בכלל מרגיש? למי סולחים קודם ומאיפה מתחילים?

את צום יום כיפור התחלתי אי שם אחרי גיל 40. חשבתי לעצמי שבמקסימום אנקה את הגוף בתהליך הצום.
לא רע לסתום את הפה יום בשנה ולתת למערכת העיכול מנוחה. ניסיתי להתחבר באמת למשמעות הסליחה, להבין אותה ובעיקר להרגיש.
אז ניסיתי. לקחתי ברצינות את היום הזה וניסיתי למפות את מה שעשו לי ומה שעשיתי לאחרים.
כשהרגשתי שנכון לבקש סליחה עשיתי גם את זה. אבל, כל הזמן הרגיש לי כאילו אני מפספסת משהו.
מדי פעם, בלי קשר ליום הזה, הצלחתי להגיע לסנכרון המדויק של תודעה ממוקדת, לב מרגיש ועיניים דומעות.
רגעים מזוקקים של חיבור אמיתי לעצמי או למשהו גדול ממני. אני באמת לא יודעת. הייתי עסוקה בלהרגיש.

לא באמת צריך יום מיוחד בשנה כדי לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות לכל אורכה.
בתנאי שאנחנו בכלל מבינים מה צריך לעשות. וגם זה לא בגלל שאנחנו כאלה נשמות טהורות שרוצות כל היום להפיץ אהבה ושמחה בעולם.
הרעיון עצמו נחמד, אבל כמה מאיתנו חושבים ככה? המטרה היא שיהיה לנו טוב כדי שנוכל לעשות משהו באמת עבור עצמנו ואולי גם עבור האחר.
כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לסלוח כדי לשחרר כדי שנצליח להתקדם במינימום משבצת נוספת (או קפיצה קוואנטית) בחיים שלנו.

הכל קשור לאמא. או לאבא.

בואו נודה על האמת, יצא לכם להכיר מישהי.ו שאין לו עניינים עם אמא שלו או עם אבא שלו? הרי ברור שהם אשמים בכל מה שלא הולך לנו.
הפסיכולוגיה טוענת שהחלק הגדול באישיות שלנו מעוצב עד גיל 7. היינו הספוג של ההורים שלנו, של הסביבה שלנו.
לקחנו אלינו ה-כ-ל בלי פילטרים. עם השנים חלק גדול מהבלגנים של הילדות הרדמנו, הדחקנו ובגילאים מתקדמים אנחנו לא מצליחים להבין למה לא הולך לנו.
גם אם למתבונן מהצד לא ברור מה הביג דיל אנחנו בטוחים שאנחנו חיים בסרט רע וקשה במיוחד. גם אני הייתי בטוחה.
כל כך בטוחה עד כדי כך ששמרתי בקנאות על כל פרט מהסיפור שלי מהחוויה בבית ולא אפשרתי למישהו למסמס לי משהו.
ואז הגיע הרגע שבא לי להקיא מעצמי. לשמחתי זה מגיע מתישהו – וטוב שכך. לא חשוב כמה התאמצתי לשחרר את הכעס
הוא תפס לעצמו אחיזה בלב שלי וקימט אותו בכל פעם מחדש. לא הצלחתי להבין איך, לעזאזל, אפשר בכלל לשכתב את סיפור חיי מחדש?
איך אני יכולה לשנות זווית ראייה כדי להתקדם?

 למי לסלוח קודם?
למי לסלוח קודם?

שלבי היציאה לדרך חדשה

אי אפשר להבין את זה באמת עד שאנחנו מוכנים להיות במקום שמסכים לעשות שינוי. בערך כמו בכל דבר שאנחנו רוצים להגיע אליו.
אם לא נגיע בדרך אחת, יש כמה דרכים נוספות שאפשר לבדוק. רובנו קיבלנו כמה עשרות שנים בסיבוב החיים הזה כדי לחקור את העניין לעומק,
השאלה כמה באמת טורחים.
כחופרת סדרתית אין אבן שאני לא הופכת כדי להבין. במקרה הזה לא הייתי צריכה להפוך, פשוט לחכות.
מדיטציה דינאמית מקרית של אושו בה התנסיתי – עשתה לי את זה.  גיליתי שכאן אין מה לחשוב עם הראש,
זה המקום שצריך להרגיש מהלב. כמו שהוא נפגע (אפילו אם בתחושה הפגיעה היא אנושה) – כך הוא יכול להחלים ברגע.

 היופי הוא שלא היה צריך 'לגלות' לי שנקודת ההתחלה האמיתית היא לסלוח לעצמי על שהוצאתי הרבה אנרגיה על כעס ועצב
ונתתי לזה לנהל אותי במשך שנים ארוכות (יש המשווים כעס לרעל. הם צודקים). הסליחה כשהיא מגיעה היא אמיתית,
מרגשת וכל הגוף חווה אותה. לא סתם באים ואומרים 'סלחתי' וזהו זה. לא, לא – חשוב להרגיש אותה.

 רק אחרי זה הצלחתי לסלוח לכל מי שבחוויה שלי דרס לי את הנשמה. נתתי לסיפור שלי חיים משלו בראש ובלב שלי.
והוא גר שם הרבה זמן.

מה שנשאר מכאן הוא לקחת אחריות על החיים שלי. זה לא שלא לקחתי קודם – האחריות היא לשנות את הסיפור שלי,
לשחרר את התקיעות שיצרתי בעצמי ולהמשיך הלאה בדרך נכונה יותר.

 אני משוחררת

זה נשמע לי קצת בומבסטי: זהו שחררתי. אני לא עובדת על עצמי. באמת שחררתי. איך אני יודעת?
בעיקר בגלל השלווה שמגיעה מיד אחרי. סליחה, מיקי. אני אוהבת אותך.
להרגיש משוחררת זה להסתובב עם חיוך מטופש על הפנים, להתבונן בדברים ממקום אחר ולומר לעצמי: 'זהו זה?
אני כל כך מטומטמת שנתתי לזה לנהל אותי?' כן.
זה מה שקורה שילדה קטנה נחשפת לדרמות של מערכת היחסים בין ההורים וקולטת משפטים שהיא לא צריכה לשמוע.

סליחה משחררת
סליחה משחררת

ומה עם דור הוואי וואי וואי שאני מטפחת?

אמא שלי ילדה אותי כשהיא הייתה ילדה בת 19. מעולם לא הקדשתי מחשבה לגיל הצעיר בו היא כילדה גידלה משפחה.
כבת בכורה ספגתי הרבה, בעיקר שיח נטול פילטרים. אצלנו בבית אף אחד לא אמר בפולנית מצויה :'דברי בשקט שהילדה לא תשמע'.
כשבחרתי באימהות בגיל מבוגר יותר, הייתי אולי בשלה יותר, מודעת יותר ועדיין הבנות שלי לא הגיעו עם ספר הוראות.
ברור לי שהן סוחבות איתן פצעים שיש סיכוי שלעולם לא אדע עליהם, אלא אם הן ינהלו איתי שיח בעניין.
אני גם יודעת שהשתדלתי לצמצם שריטות, כשברור לי שיש כמה וכמה. האימהות שלי מעוצבת, מן הסתם,
דרך טעויות שאני עושה תוך כדי תנועה. בדיוק כמו אמא שלי ששרטה אותי – בדיוק כמו אמא שלה שפצעה את ציפור נפשה.
אני מתיימרת להיות אישה מודעת, וכאמא צעירה שרצתה לעשות הפוך מכל מה שאמא שלה עשתה
הבנתי מהר מאוד שאין שטות גדולה מזו – וסללתי לעצמי את הדרך. לקחתי מה שנראה לי נכון  ועל פיו עבדתי.
מראש סיכמתי ביני לביני שרצוי שאחסוך לבנותיי כסף לטיפולים רגשיים כי אין ספק שגם להיות אמא מתקדמת (במובנים שלי)
יש לכך מחיר שאדע הרבה שנים אחרי.
אולי אכין להן מראש את ספר הטעויות האפשריות שעשיתי, או אתן להן מחברת (זה אמור להספיק) בו הן תכתובנה את מה שעוללתי להן.

ובינתיים, אני ממשיכה לחייך ומאפשרת לשינוי לחלחל. חיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

מיקי מנור
כותבת, יוצרת, יזמית. אמא חד הורית לשלוש פלוס כלבה ג'ינג'ית עצבנית. לומדת על בסיס יומי את נתיבים חדשים באימהות משתנה ומתפתחת לדור הוואי וואי וואי ובעיקר לומדת על עצמי.