הבלוג של יפית שזו

לנשום מחדש

עיתונאית, בלוגרית, סופרת ומנהלת תוכן. מתמחה בכתיבת סיפורי חיים. כתבות דיוקן ומגזין. מחברת הספר "70 אבנים כחולות" ו"קפה אלמה" כתבת מסעות שטח על ג'יפים, בארץ ובחו"ל. חולה על הים וגם הוא מת עלי בחזרה.

עדכונים:

פוסטים: 50

החל מאפריל 2011

עברו כמה ימים מאז חזרתי ממסע מגמה צ’אלנג’ לאוגנדה. הגוף כאן אבל הנשמה עדיין שם. אני מרגישה את העיניים של אוגנדה מביטות בי. שומעת את האנשים, מריחה את הקפה, את הזיעה, את ריח הדשא באוויר, את ריח האדמה. אני רואה ידיים מנופפת לשלום ושומעת צחוק של ילדים קטנים ויחפים.

17/06/2011

צילומים: אסנת קרסנסקי.

עברו כמה ימים מאז חזרתי ממסע מגמה צ’אלנג’ לאוגנדה.  הגוף כאן אבל הנשמה עדיין שם. אני  מרגישה את העיניים של אוגנדה מביטות בי. שומעת את  האנשים,  מריחה את הקפה, את הזיעה, את ריח הדשא באוויר, את ריח האדמה.  אני רואה ידיים מנופפות לשלום ושומעת צחוק של ילדים קטנים ויחפים.

בעיקר אני מתגעגעת לנגיסות בשלווה שהייתה מקופלת בכל צ’אפטי (לחם) שהם הכינו עבורנו באהבה גדולה.

יומיים לפני המסע, כולם שואלים  “את מתרגשת”? ואני משיבה  “כן” ומוסיפה ש”אני מרגישה כאילו אני נוסעת לסוף העולם”. ומחייכת בשקט. כי האמת?  זה ממש לא כאילו. סוף העולם לגמרי.

בשדה התעופה  אני פוגשת 50 נשים זרות לי ואחת לשנייה. גברת  התרגשות מסתובבת בין הנשים שלובשות את אותן חולצות שחורות ומכנסי חאקי של מאגמה ולא פוסחת על אף אחת מאיתנו. כל אחת מאיתנו הגיעה למסע מסיבותיה שלה אולם לכולן מכנה משותף אחד: לפרגן לאישה שבי. ללמוד איך אפשר לעזוב את הבית, מבלי להצטער על כך. להתמודד עם תנאי שטח, ובעיקר להבין איך מגיעים לקצה גבול היכולת ונשארים בחיים.

אני מציגה את עצמי ועוד לפני שאמרתי “נעים להכיר” נאספתי לחיבוקים מהסוג המפרק, המועך והכי כנה שיש. כי ככה זה אצל נשים. הן יכולות להכיל אותך מבלי שיכירו.

מגמה צ’אלנג הוא מסע שטח לנשים, שחורט על דגלו מעורבות וסיוע לקהילות המקומיות ביעדים אליהם הוא מגיע. מאחורי הפרויקט עומדת יפעת יגר , שעוסקת שנים רבות בניהול והפקה של מסעות שטח אתגריים. יגר החליטה ליצור מסע נשי חדש, אתגרי ואיכותי. ואני כבר מודיעה שהיא הצליחה בכך ו- בגדול.

נחיתה באוגנדה דומה לנחיתה באמצע חלום טוב עם תפאורה מדויקת של  גן עדן. הכל ירוק להפליא. אננס מנגו ובננות מכל הגדלים מונחים על דוכנים לצידי הדרך כמו דוגמנים מהז’ורנל. האנשים נחמדים ומנומסים להפליא.

בערב אנחנו מגיעות למחנה הראשון, סמוך לקמפלה, בירת אוגנדה.  מקימות אוהלים ומתארגנות לשינה. אני נכנסת לאוהל  ורועדת מפחד. אף פעם לא ישנתי קודם לכן באוהל. אני בקושי מכירה את השותפה שלי לשינה באוהל. אבל בסוף העולם, אני נכנסת לשק השינה הכחול שלי ונרדמת כמו תינוקת בעריסה.

אוגנדה מפציעה עבורי עם ארומה של קפה אוגנדי שמצאתי טעים באופן מיוחד ועם הד קולו של שלמה ארצי . תתארו לכם עולם יפה פחות עצוב ממה שהוא ככה. כבר אפשר לראות את היחסים שנרקמו בין הצוותים. רק אתמול הכרנו והיום בבוקר אנחנו הכי חברות אחת של השנייה. ענת עדי ואוסנת חברותיי לצוות  שאלו בדאגה איך ישנתי תוך שהן מפרקות את מה שהיה לפני רגע אוהל. יש לי מושג למה התחברנו כל כך מהר , אין לי מושג איך בין לילה הפכנו צוות פירוק והקמה.

היום הרביעי של המסע. נרשם בתאי הזיכרון ולא ישכח ממני כל חיי. הגענו לבית ספר באחד האזורים הנידחים באוגנדה לפעילות עם ילדי בית הספר. הילדים לבושים בתלבושת אחידה בצבעי כחול ותכלת, הבנות בשמלות. הם מתרגשים לראות אותנו וקוראים לעברנו “מוזונגו” (האיש הלבן). הם מאמינים שאם מוזנוגו נוגע בהם הם עלולים להפוך לבנים. אני אוהבת את התכונות שלהם. את העיניים החכמות ואת היציבה האצילה. הנימוס מצוי אצלם בשפע והוא מהסוג שמרחיב את הלב כל כך שבא לך לחבק אותם.

הם פוחדים להתקרב אלינו והידיים הקטנות שלהם מתווכות תקשורת במגע. בהתחלה הם נוגעים בידיים שלי. מלא מלא ידיים קטנות מחזיקות את שתי ידיי משני הצדדים. מחזיקות ומרפות. בהיסוס.  מבקשים לאשר לעצמם שלא יהפכו לבנים כתוצאה מהמגע. רק אחרי האישור נפתח השער לליבם, סכר הפחד נפרץ, האהבה גולשת  במורד הספק והופכת אותו ללא קיים.

בערב, כשאפריקה הופכת חשוכה ורומנטית , השמיים מתכסים שמיכה שחורה ומתקשטים באלפי כוכבים, נפרץ הסכר הפרטי שלי . הילד שהחזיק את ידי והרפה כשנפרד ממני המיס אותי. אחרי המון זמן בכיתי את עצמי לדעת. בכיתי מהאושר שנקרא בדרכי מבלי שיתווספו אליו הרגלי הצריכה שלי. בכיתי את הגעגוע. ובעיקר בכיתי משום שהבנתי שהכל פתאום מאוזן לי. אוגדנה לימדה אותי איך לוקחים את הכאב למקום טוב.

אני רוצה להודות באופן מיוחד , ליפעת יגר מנהלת הפרויקט , לורד המדריכה שהיא סוג של אנציקלופדיה מהלכת לצוות המנהלה שדאג לכל צרכינו לדליה מימון המלווה המקסימה שלנו ולגילי עופר הרופאה הכי מדהימה שיש.

Wabaala (שלום בסווהילית) והלוואי ניפגש בעוד מסעות.

צילומים: אסנת קרסנסקי.

עוד מהבלוג של יפית שזו

תצוגה מקדימה

ג'רוז - סיפור אהבה

כשאומרים עלינו הירושלמים שאנחנו "עם" ויש לנו "אופי" אחר מתל-אביבים, אני נהיית גאנש שוקולד, מתוקה ובעלת מרקם נוח למשתמש. אנחנו אשקרה עם – יש לנו שפה, ודרך מיוחדת משלנו...

תצוגה מקדימה

פרח גן עדן

עדן שירה פיטוסי, יקרה שלי. לצערי לא הכרתי אותך מקרוב. לא מספיק טוב. לא כמו שהייתי רוצה. לא ידעתי עליך את הדברים הפשוטים כמו מה את אוהבת לאכול, מה מצחיק אותך. איזה שיר את הכי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

מיונים 2014 - מלכת המדבר

את נכנסת לאוטו בצהרים. מכרסמת גמבה ונזכרת שלא אכלת כלום היום. כלום. בדרך את חושבת ש"איזה מזל היה לי היום" כשהשוטר ההוא סימן לך לעצור בפינה. עשית עבירת תנועה" אמר. התווכחת. הצרת בפניו. שאת בכלל נהגת מצוינת "אין מצב שעשיתי את...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה