הבלוג של yaelpoznanski

המחשבות של יעלי

בת 45. אמא לשלושה מיוחדים (בן. בת. בן) כולם עם מתנת קשב. ד"ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית ומאמנת אישית מומחית בתחום הפרעות הקשב. מרצה באוניברסיטה (אב"ג, אחווה, ספיר, רופין ועוד) מזה 20 שנה. מנסה לתמרן בחיים הלו בין כל התפקידים... +עוד

בת 45. אמא לשלושה מיוחדים (בן. בת. בן) כולם עם מתנת קשב. ד"ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית ומאמנת אישית מומחית בתחום הפרעות הקשב. מרצה באוניברסיטה (אב"ג, אחווה, ספיר, רופין ועוד) מזה 20 שנה. מנסה לתמרן בחיים הלו בין כל התפקידים והמטלות של העולם המודרני. מבינה שהמחוך של וונדרוומאן טיפה לוחץ - אז משחררת. הפסיקה מזמן לנסות להצליח לעשות הכל. יודעת שהיא לא אמא מספיק טובה. לא מרצה מספיק טובה. לא בת זוג מספיק טובה. לא חברה מספיק טובה. לא אישה מספיק טובה. אבל... חיה עם זה יחסית בשלום ובהשלמה. את התסכולים מוציאה במטבח או בכתיבה.

עדכונים:

פוסטים: 8

החל מפברואר 2016

בפתח היום הזה- היום בו החלטתי לקפוץ למים וסוף סוף, אחרי שנים של לבטים ומחשבות, לפתוח בלוג משלי.

אני רוצה לאחל לעצמי – ברוכה הבאה לעולם הבלוגים. שנים שאני מפלרטטת עם הרעיון והנה זה הגיע. אני קופצת למים. אז יקירה – שיהיה רק טוב. שתהני מהכתיבה ומזה שיש שיאהבו אותה.

היום אני רוצה לכתוב על התהליך שהביא אותי לפתוח בלוג.

כבת להיסטוריונים אני כמובן לא יכולה להתכחש לתהליך הזה. זה לא מגיע ממקום של פתאום בא לי. זה יושב הרבה יותר עמוק. הרבה יותר רחוק.

רחוק עד באר שבע של בית ספר יסודי. אי שם מזמן בשנות ה-70. המורים בבית הספר רעות (כיתת רותם) מתחלפים כל שנתיים ולכולם אותה מנגינה: יעל מלאת פוטנציאל. תמיד יש לה מה להגיד אבל לא יודעת להתנסח לא בכתב ולא בעל פה. מה שיש לה בראש לא עובר.

משם זה ממשיך לתיכון. תחלופת המורים הרבה יותר גבוהה אבל המנגינה נשארת אותה המנגינה: יעל לא יודעת להתנסח לא בכתב ולא בעל פה. לא מסוגלת להרכיב משפט אחד קוהרנטי (הם לא השתמשו במילה הזו – לא בטוח שהם מכירים מאותה).

ככה נבנתה האישיות שלי – יעל היא אחת שלא יודעת להתנסח.

אבל בצד השני היו החיים החברתיים שלי. שם נחשבתי תמיד לזו שיודעת לעשות כל מניפולציה אפשרית עם מילים. מתמרנת את כולם לכיוון שלה עם מילים. משיגה כל מה שאני רק רוצה ואפילו יותר. והכל בעזרת מילים. לאט לאט מחלחלת ההבנה – בעל פה אני כנראה לא כזו גרועה. כנראה שבכל זאת, ולמרות טענות המורים, יש לי יכולות ורבליות. אני מתעלת את היכולות האלו להדרכה בצבא. ומשם הופ – לאוניברסיטה. שם צריך שוב להתנסח בכתב ובעל פה מול אנשי שיפוט כאלו ואחרים. וראו זה פלא – כולם מהללים את יכולת ההתנסחות שלי. אפילו בכתב. סטודנטים מבקשים שאעזור להם לנסח עבודות. אני מתחילה לתרגל קורסים אקדמיים עוד בשנה ג של תואר ראשון. בתחילת שנות העשרים שלי אני מוצאת את עצמי כל הזמן מול קהל כמרצה של קורסים באוניברסיטה. והביקורות מהללות. אני מקבלת ביקורות מדהימות. בעיקר בשני מישורים:

האקדמי – משובי הוראה שמעלים חיוך ועונג.

האישי – הסטודנטים שלי הופכים אותי לסוג של אמא חלופית ומשתפים אותי בחייהם. ואני שם כדי לעזור ולתמוך גם בדברים שלא קשורים ללימודים שלהם.

בכל אחד מהתחומים מתנגנת מנגינה חדשה – יעל יודעת את דרכה עם מילים הן בהעברת ידע והן בתובנות על החיים. הן בעל פה והן בכתב.

הכתיבה נשטפת ממני. אני משחררת הגנות ומתחילה לכתוב לעצמי. סתם מחשבות שעוברות לי בראש. אף אחד לא קורא. אין איפה להציב את המחשבות האלו בפומבי.

ואז הפייסבוק… עולם חדש נפתח ולי יש אפיק חדש לכתיבה. אפיק לשחרור כל מה שעובר לי בראש. וזה בא בול בזמן. אני אמא צעירה , יש לי דוקטורט שמסרב להסתיים ויש לי ערימה של סטודנטים שממלאים את חיי במחשבות. ויש לי איפה להוציא את כל זה. לפעמים זה משפט אחד. לפעמים זה פוסט ארוך. לפעמים זה משהו קונקרטי שמציק לי. לפעמים זה הגיגים פילוסופיים. לפעמים זה מלא בסאב טקסט. לפעמים זה ישיר. לפעמים זה מיועד למישהו ספיציפי כסוג של מסר. לפעמים זה בעיקר לעצמי.

ואני כותבת וכותבת. ואנשים קוראים ומגיבים. התובנה יורדת – יש לי מה להגיד ואני יודעת להעביר את המסר ובעיקר – אנשים נהנים לקרוא אותי. פונים אלי ומספרים לי שנהנים לקרוא אותי. פוגשים אותי ושואלים למה לא כתבתי כלום אתמול. מתקשרים ומעודדים לפתוח בלוג. אבל הילדה שבי, זו שלא יודעת להתנסח בכלל לא שוקלת. והקולות ממשיכים. אל קולות אלו מצטרפים קולות פנימיים שמתחילים לתעל את גיל 40 לכיוונים חיוביים. בגיל 40 ההגנות נופלות. החרדות משתחררות. השינויים בחיים עצומים והצורך לכתוב אותם ועליהם עצום.  אז התשוקה לפתוח בלוג מתחילה לבעבע. אבל איתה מתחילות השאלות: האם ירצו בכלל לקרוא? האם כדאי לכתוב בשמי ותמונתי האמיתיים או אנונימית? אנונימיות תאפשר לי לכתבו על דברים שאני לא יכולה לחשוף לעולם האמיתי. מצד שני, אני אוהבת סאב טקסטים – אם אכתוב בשמי האמיתי בטוח אשתמש בכך יותר. וכך עוברות השנים ובלוג לא נפתח. הלחץ סביבי מתהדק ואיתו גם הבעירה הפנימית. זו לא רק בעירה לכתיבה – זו בעירה לחיים. מין תחושה שכזו שרק מי שעברה את גיל 40 מסוגלת בכלל להרגיש. מעין מדורה פנימית שהאש שבה לוחשת כל הזמן – מה התכלית של כל זה? מה עכשיו? לאן החיים ממשיכים מכאן? מי את? למה את? מה את בכלל רוצה?

לקראת יומולדת 45 עשיתי שינוי ענק בחיי. שינוי שבטח עוד אדבר עליו פה בבלוג בהזדמנות קרובה. בעקבות השינוי, השאלות שבערו בי החלו ממש לשרוף אותי. החלטתי להפסיק לחשוב מה מתאים ומה לא. מה יגידו ואיך יגיבו. על מה עשיתי כדי ליישם את התובנות האלו עוד יכתב בפעם אחרת.

והנה איך נולד לו הבלוג.

אז זה היה שיעור היסטוריה קטן (בכל זאת – כבוד לשורשים) על איך הגעתי עד הלום. אני יוצאת לעוד נתיב חדש בחיי – נתיב של כתיבה. מקווה שתלוו אותי בשביל הזה – אני לא אוהבת לצעוד לבד.

בחרתי בשמי האמיתי – לא רוצה להתחבא. רוצה להביא את עצמי. אני מאמינה בעצמי וביכולת שלי לעניין ולהוביל ואשמח שתצטרפו אלי למסע.

שלכם

יעלי

 

 

 

עוד מהבלוג של yaelpoznanski

על הסתרות ושקרים במערכות יחסים

הכל התחיל משיחה עם חבר לפני כחודשיים. עלתה השאלה האם הסתרה ושקר חד הם? הוא טען שלא. אני טענתי שכן. משם השאלה המשיכה להתגלגל כי הדבר טרטר לי בראש. בערב בנות אצלי בבית הדיעות היו חלוקות: אחת שהיא עורכת דין (כלומר יודעת היטב...

תגובות

פורסם לפני 4 years

אילו רק עוד היית כאן בגינה איתי...

17.2.2016 מי היה מאמין ששלוש שנים עברו להן. לפעמים זה נראה כאילו הכל נגמר רק אתמול. אבל כשמסתכלים על שלוש השנים האלו ברור שכל כך הרבה קרה בהן, שאי אפשר היה שזה יקרה ביום. הכל שונה היום. אני לא אותה יעלי שעזבת לפני שלוש שנים....

תגובות

פורסם לפני 4 years

על שמות וכינויים

לתת למישהו/משהו שם או כינוי זו משימה לא פשוטה. פעמים רבות נתקלתי בסוגיה. לאחרונה זה היה בהקשר של שם הבלוג. איך לקרוא לו? הפעם הראשונה שנחשפתי לקושי הזה היה ערב לידת בני הבכור. החלטה חשובה עמדה בפניי. הרעיון המקורי היה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה