הבלוג של יעל כהן מרדכי

רק אומרת..

יועצת זוגית מוסמכת ומאמנת לזוגיות בריאה. וגם בלוגרית דעתנית שאוהבת לחשוב ולכתוב על מגוון נושאים, מוזמנים להצטרף אליי כאן וגם לבלוג הנוסף והמקצועי שלי על יחסים וזוגיות: http://saloona.co.il/yaelcmor/

עדכונים:

פוסטים: 2

עוקבים: 0

החל מנובמבר 2017

הסיפורים הקשים מהעבר אודות חטיפות ילדים קרות ומרושעות צפים מעלה בתוכנית “אבודים” והופכים לנו את הקרביים. מה היה כאן לפני כמה שנים, שאיפשר לחברה שלנו לעשות ככל העולה על רוחה לאוכלוסיות המוחלשות והאם אנחנו עושים מספיק כדי להכיר בכאב המשפחות?

21/11/2017

* נכתב על ידי יעל כהן מרדכי.

“אבודים” שוברת שיאי רייטינג וגם אכזריות

התכנית המטלטלת של “אבודים”, ששודרה ב’רשת’ ושברה שיאי רייטינג, כשעקפה אפילו את המתחרה המצליחה ‘קשת’ והשיגה 21.5% צפייה, הצליחה לזעזע את כולנו והותירה אותנו פעורי פה. קשה להבין וקשה להאמין איזו אכזריות ממסדית פעלה במחוזותינו לפני מספר עשורים. בתכנית, אשר חולקה לשלושה פרקים נפרדים ובצדק, מנסים להתחקות אחר עקבותיהם של ארבעה ילדים שנחטפו מהוריהם במרוקו. אב המשפחה נפטר, אך האם לא ויתרה ולא שקטה מעולם ויחד עם שני ילדיה הצעירים יותר, שנשארו עימה, הם פנו לקבלת סיוע מצופית גרנט.

במהלך התכנית, כשרואים את הזוועה ומאתרים את המסמכים והעקבות נחרדים ממה שאנשים הרשו לעצמם לעשות פעם. מקומם כל כך לראות כיצד הממסד התייחס לאנשים הפשוטים, העניים וחסרי הכוח. בצורה יסודית ושיטתית אנשי הקהילה היהודית בקזבלן הצליחו לבנות לאותם הורים פרופיל קשה של הורים מתעללים ומפגרים שמסכנים את ילדיהם. למעשה, הכשירו את השטח על מנת לחטוף את הילדים מאותה משפחה.

“אבודים” גם כאן אצלנו

הסיפור הזה זכה לתהודה כה גדולה ולא במקרה. הרי כבר שנים מדברים בארץ על חטיפות ילדים מטעם הממסד. כשהגיעו עולים מארצות ערב היחס אליהם היה מתנשא ויהיר. ראו אותם כנחותים וכפשוטים ואולי הניחו שלילדים שלהם מוטב לגדול בבתים מערביים או ‘מתורבתים’ יותר לכאורה. מחשבות כל כך מנותקות ופטרוניות. הרי לילדים טוב עם הוריהם, כל עוד הם מקבלים אהבה וחום ותנאי קיום ומחיה נאותים. אבל הממסד אז דאג להשאיר את אותם עולים במקום הנמוך והדל שלהם ולהשקיף עליהם מבעד למשקפיים מאוד מסוימים, כאלה שאיפשרו גם לקחת מהם את ילדיהם מבלי לספור אותם כבני אדם.

צופית גרנט

מכשירים את השטח לפעולה

אני זוכרת את עצמי כסטודנטית לסוציולוגיה קוראת את כתביו של שמואל נח אייזנשטדט, ממייסדי תחום הסוציולוגיה בארץ, ונחרדת מגישתו המרוחקת והפטרונית כלפי העולים בשנות ה-50. גם מבקריו הצביעו על דיכוי תרבותי ואפליה מוסדית של העולים. כלומר, הממסד והאקדמיה והחברה בכלל יצרו תשתית נוחה שתאפשר יחס מבזה כלפי אותם עולים ותאפשר, בסופו של דבר, גם לחטוף מהם ילדים.

השכבות המוחלשות בחברה תמיד היו מושתקות ומנוצלות, וכך החברה והממסד הרשו לעצמם לעשות להן דברים בלתי נתפסים, שבוודאי לא היו חושבים לעשות לאליטה. כמה פשוט, קל ונוח להיטפל לאנשים מהשכבות הנמוכות שאין להם את היכולת ואת המשאבים להתקומם ולהשיב מלחמה, גם כשהם יודעים שנעשה להם עוול ושחוטפים את ילדיהם. והם בוודאי לא טיפשים או נאיבים, הם יודעים שילדיהם לא מתו, הם יודעים שהממסד משקר להם והם יודעים שילדיהם חיים אי שם תחת זהות שונה, מנותקים מעברם וממשפחתם.

צופית גרנט

רוחות של תקוה

פעם האווירה כאן באמת הייתה שונה ואנחנו יכולים רק לשמוח על כך שהרוחות של ימינו כבר נושבות אחרת. אם בעבר היה אפשר להשפיל ולפגוע באוכלוסיות מוחלשות, היום זה כבר הרבה יותר מורכב. בימים אלה נושבות רוחות של שינוי והתחקיר היסודי והנוקב של צופית גרנט מביא איתו תקווה שהעתיד יראה טוב יותר. מעל הכל, התחקיר והתכנית הצליחו לחתום במידה ניכרת את מעגל הכאב בן חמישים השנים של האם מרי ושל וילדיה.

צופית גרנט באבודים

לקחת אחריות ולסגור את המעגל הכואב

 עלינו לאפשר לעצמנו כחברה לאוורר את כל המקומות החשוכים מההיסטוריה שלנו ושל האנשים שהובילו והנהיגו את המדינה הזו. התחקיר של ‘אבודים’ חשוב כי הוא מצביע על השיטה ועל כך שהממסד עצמו ביצע את הפעולות האיומות הללו. הציבור שצפה בהמוניו בתחקיר המרתק של צופית גרנט יודע היום שהמשפחות שזועקות את חטיפת ילדיהם אינן מדמיינות ובוודאי שאינן משקרות. יותר מכך, כשצפיתי בשלוש התכניות המרתקות של אבודים, שהציגו את הטרגדיה הבלתי נגמרת הזו, חשבתי על כך שהתחקיר הצליח להתחקות רק אחר סיפור אחד בלבד. אך האופרציה והאנשים שהיו מעורבים בתרמית המרושעת הזו לא בנו את כל המעטפת רק עבור המשפחה הספציפית הזו. מה לגבי כל אותן משפחות שלא עשו עליהן תכנית טלוויזיה ושאין להן את היכולת ואת המשאבים לקיים תחקירי ענק עתירי תקציב? מעניין ובעיקר מחריד לחשוב כמה עוד אמהות חיות את הגיהנום הזה בינינו וכמה ילדים, שהיום הם מבוגרים, כלל לא יודעים שהאשה שקראו לה ‘אמא’ כל חייהם גזלה, גם אם מבלי לדעת, את נשמתה של אם אחרת.

נראה שעדיין יש יותר מדי אנשים שמתעקשים להסתיר ולהתכחש ובעיקר, למנוע את ההכרה והאמפתיה אל מול המשפחות ומצד שני גם את לקיחת האחריות וההתחייבות לשנות את הדרך ואת היחס או היעדר היחס שמקבלות המשפחות הכואבות והאמהות האבודות הללו, שכואבות את אובדן ילדיהם ולא יודעות מנוח. רבים מההורים הללו כבר אינם בין החיים וזה עצוב עוד יותר. נותר לנו לקוות, אך גם לפעול למען כך שאותם הורים שעדיין איתנו יוכלו לסגור את המעגל הכואב הזה, לדעת מה עלה בגורל יקיריהם ולחבק אותם, לפחות פעם אחת.

 יעל כהן מרדכי ~  יועצת זוגית מוסמכת ומאמנת לזוגיות בריאה. כותבת, מרצה ומנחת סדנאות.

עוד מהבלוג של יעל כהן מרדכי

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 4 weeks

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה