הכרנו כך

ואם לא הייתי מתחילה איתך, אני סונטת ומחבקת את ע. בו זמנית, היית נשאר בודד וגלמוד, נכון?

הוא לא עונה. עסוק במנצ’סטר, או ליברפול, או דבוקת האופניים שבדיוק הגיעה לפסגה בטור דה פראנס. יש הרבה רגעים כאלה, שע. לא אומר בהם כלום. הוא כבר מכיר את נפש חמדתו.

מה כבר יש לו לומר מול מבול המילים הנאמרות, הנכתבות, המתועדות שתוקף אותו מכל עבר.

נכון, אבל? אני מציקה לו.  את משהו, הוא אומר ומושך אותי אליו.

נפגשנו כך, לאורו של מחשב. לא הייתה דממה בכלל וכבר אז דיברתי בלי סוף.  ראיתי אותו באתר הכרויות כלשהו עומד באמצע שדה, בבגדי הרכיבה השחורים צהובים שלו, והכינוי שלו ע. מהעמק, הרטיט את ליבי.

יש מילים שנמשחות כמו שמן על גוף דואב.

ויש כאלה שמחליקות כמו דבש בגרון כואב.

וכאלה שגורמות ללב לרקד.

מילים כאלה כמו העמק וכמו עודד.

כתבתי כבר מזמן, בחיים אחרים שלי, על עולם ההיכרויות האינטרנטי, ועלינו הממוחשבים, שמנסים להכיר באמצעותו גם בני זוג. זהו עולם מלא בתמונות פרופיל נכונות או לא, במלל אין סופי, כמו משחק חברה אחד גדול בו חייבים בשלוש שורות ושתי שניות להגדיר את עצמך.

אבל מסתבר שגם  בתוך ים המילים, הקריצות, הלבבות, התמונות והפרופילים, כמו פנינה באפר, יש פתאום פנייה אחת, שגורמת ללב להתרגש ולהעיז ולשאול –האומנם? אולי הפעם?

בחולצה שחורה קיצרת שרוולים, במכנסיים בהירים, בראשו הקרח, בנשיקה על לחיי,  אסף אותי ע. מביתי בפעם הראשונה בה נפגשנו ונסענו לשבת במסעדה.

האם התאהבתי בו מייד? היום, בתוך אהבתי הגדולה אליו, אני רוצה להגיד שכן.

אבל לא. לא מייד. עוד פגישה, ועוד אחת, וגם כזו של הבהרת דברים והצהרת כוונות, ואז הוא נסע לחו”ל לעשרה ימים.

אלוהים, התפללתי לאלוהי הטלפונים כאחרונת הטינאייג’ריות, תעשה שיצלצל, טוב?

ערב ערב, במשך עשרה ערבים, הוא צלצל.

לא פספסת, אני אומרת לו, אוהבת להיזכר שוב בימים הראשונים, כל ערב התקשרת, אפילו היה בוקר אחד שדיברנו לפני שיצאתם לרכב.

לא יודע על מה את מדברת.  זו בדרך כלל התשובה כשהאיש שלי נבוך. הוא יודע והוא זוכר, אבל עושה את עצמו.

לאט, כמו במעשה אהבה איטי, כשגוף נוגע בגוף, כשהעונג מתחיל מרחוק, בדגדוג בקצות אצבעות הרגליים,עולה במעלה הירכיים, כשחם ונעים בבטן, כשמצומרר בכל מקום, כשכפות הידיים משתלבות ומתמתחות והראש מוטה לאחור, כך, למדנו זה את זו.

כבר כתבתי על כך שיש משהו קסום באהבה של פרק ב’. על כך שאנו בוגרים בה, באהבתנו, הזמן פנוי ונפתח זה לזה, וכל מה שלא עשינו או הרשינו לעצמנו, אז, בחיים אחרים, נפרס עכשיו, כשאנחנו מנוסים וחכמים, למודים ומפויסים יותר.

לתוך אהבתנו מצטרפים ילדינו. בזהירות רבה. ברגישות. בארוחות משותפות, בחגים, במתנות קטנות. אנחנו יחד ומשאירים מקום. אנחנו מלווים מהצד וגם מתערבבים זה בחייו של זה.

קיבלנו מתנה. ולא ידענו אז, באותו ערב בו פניתי אליו לראשונה, והוא חזר אלי אחרי שסיים ארוחת ערב עם ילדיו מסביב לשולחן במטבח הקיבוצי שאני כל כך מכירה, שהמתנה תעשיר את חיינו ותמלא אותם, ותגרום לנו לעמוד זה לצד זה בימים נהדרים וגם בימים של קושי, ותוביל אותנו לאהבה גדולה, מחבקת, כזו ששומרת על מתנת הלב.

בּוֹא נִהְיֶה עֵצִים עַל חוֹף לָבָן וּמְנַחֵם כְּמוֹ קוֹקוֹס.

אַתָּה תִּצְמַח קָרוֹב אֵלַי, אוֹ שֶׁאֶצְמַח אֲנִי קָרוֹב אֵלֶיךָ.

לֹא תּוּכַל לָתֵת בִּי אֶלָּא מַבָּטִים, בְּדִמְיוֹנִי אֶהְיֶה סוּגָה בֵּין ענפיך.

מִמּוּל יסמיק הַיָּם כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ, וְכוֹכָבִים יתיזו אוֹר עַל הַצַּמֶּרֶת, וְלֹא תִּהְיֶה בֵּינֵינוּ אֶלָּא רוּחַ תְּכֵלֶת אַהֲבָה מַזְהֶרֶת.

אַתָּה תִּהְיֶה נָטוּעַ מְאֻשָּׁר. אֲנִי אֶהְיֶה שְׁתוּלָה ומחויכת, וְלֹא תִּשְׁמַע אוֹתִי אוֹמֶרֶת, אַל תֵּלֵךְ.

הֵן לֹא תִּרְצֶה (גַּם לֹא תּוּכַל) לָלֶכֶת.

איריס אליה-כהן.