הבלוג של יעלי כרמי

מכל האהבות

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת... +עוד

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.

עדכונים:

פוסטים: 162

החל ממאי 2010

חדר נעוריי היה קטן וצר ונסגר בדלת הזזה מזכוכית. הרעשים, הקולות, הצבעים הריחות נשארו בחוץ, ואצלי, בראשי, בגופי, היו רעשים קולות וצבעים אחרים. התאוויתי, חלמתי, כתבתי, שרתי, תרגמתי, בכיתי וצחקתי, ולו היו זורקים אותי אז לאי בודד, הייתי לוקחת איתי את ה SONY השחור שלי, קסטות, מחברת חומה עבה, ספרים, וסנדוויץ’ עם חמאה וריבה.

16/11/2013

אני עומדת כאחרונת הפולניות, בידיים על המותניים, בפתח חדרה של המתבגרת ונואמת: אני נשבעת לך שאני מכניסה את כל המחברות, הספרים, הלקים, הבשמים, קצות המחקים, המתאמים של הנייד, של הלפטופ, של האייפד, את הגי’נס החדש שמצאתי זרוק מאחורי המיטה, את הכפכף שאת מחפשת מהחופש הגדול, את הצעיפים, כן, גם את החדש, את הכובעים, את התיקים וסיכות הראש, את כולם, לתוך שקית זבל שחורה וזורקת למטה, ואת כבר תלכי לחפש אותם! זהו!! נמאס לי!!

balagan teenager

מה זה? מי זאת שעומדת שם בפתח החדר? אני או אמא שלי? רק חסר לי סינור (סינר, נכון סינר, אבל לאמא שלי היה סינור), והופ, הפכתי לאמא שלי. אני מנסה להיזכר אם גם חדר הנעורים שלי היה כזה,דחוס, מבולגן, חציו על הרצפה חציו בארון/ במגירות/ בשידה, אפוף בארומת גיל ההתבגרות שאין שנייה לה..

חדר נעוריי היה קטן וצר ונסגר בדלת הזזה מזכוכית. היו בו שולחן כתיבה, מדפים מלאי ספרים, שטיח לבן שאבא הביא לי פעם מדליית אל כרמל, שריחו היה ריח עיזים ומדורות, והחליף צבעים מלבן לאפור עכבר, אפור דהוי ובסוף ימיו, לפני שנזרק לפח, אניציו שפעם היו לבנים, הפכו חומים מטביעות סנדלים וכפכפי אילת בקיץ, ומגפיים מלאי בוץ בחורף.

אבל המלך, ללא עוררין היה טייפ קסטות שחור של SONY, שאף ווקמן, דיסק מן, אייפד ואייפוד לא גרם לי עונג כמוהו. הייתי מחוברת אליו אל טייפ הקסטות השחור שלי, כמו שבתי מחוברת היום לסמארטפון שלה. כל הידע המוזיקלי שלי נאסף על גבי קסטות של 90 דקות. עליהן הקלטתי את מצעדי הפזמונים העבריים והלועזיים, הרצתי קדימה ואחורה שירים של סיימון וגרפונקל כדי לא לפספס אף מילה, להעתיק למחברת חומה, ולתרגם אחר כך בעזרת מילון אוקספורד ישן.

מה זה טרנקוויליטי? שאלתי את אפרת טיקוצקי המורה האגדית שלי לאנגלית וערבית, אחרי שלא הצלחתי למצוא את המילה במילון.  לבושה היה פשוט ביותר, שערה אסוף בגומייה פשוטה, והיא נראתה כל כך אחרת משאר המורות המפונפנות שצעדו על עקבים לחדר המורים, כאילו בעוד רגע תאחז בטורייה, ותלך לעבוד בשמחה את האדמה. אנחנו,תלמידיה, היינו האדמה שלה. אותנו היא דישנה והשקתה, קלטרה והפכה בנו רגבים, זרעה וקצרה.

שלווה, אמרה אפרת, ואפילו ברגע זה, אני זוכרת את ההרגשה שהמילה הזו נסכה בי, נמסכה בי, חלחלה וגרמה לעורף להצטמרר וללב להתרחב ולקבל אליו מילה חדשה.

קסטות, ספרים ומחברות היו בכל מקום. על השולחן, על הרצפה, על המיטה. ייתכן והיו גם שאריות ‘קשה’ של סנדביצי’ם עם חמאה וריבה אדומה שאני אוהבת עד היום. על הכסא היו מן הסתם ערימות בגדים, חולצות בית ספר, ומדי צופים. אמא הייתה נכנסת פתאום. בלי לדפוק. ומביאה איתה כביסה מקופלת, אוספת כביסה בדרך החוצה, ובקצה חולצה, או סדין, או סינור, הייתה מנקה את האבק מאדן החלון, מהדלת, אני כעסתי, היא נזפה, טרקתי את הדלת ונשארתי בממלכה שלי.

על המיטה, עם אור קטן, קראתי לראשונה את שירי יהודה עמיחי ולא ידעתי את נפשי, את ‘הר העצה הרעה’ של עמוס עוז ושיננתי בלי סוף את המשפט שהילך עלי קסם –תמרוקי איזבל ותזנוניה, ניגנתי בגיטרה את ‘אי ירוק בים’ של יעל לוי, ואחר כך את ‘שיר אהבה בדואי’ ומיעטתי לצאת החוצה. בחוץ היה עולם שלא היה לי צורך בו, הסלון של ההורים, המטבח של אמא, וכאן בתוך החדר האינטימי שלי, אצלי בחדר היה הכל. הייתי אני.

הרעשים, הקולות, הצבעים הריחות נשארו בחוץ, ואצלי, בראשי, בגופי, היו רעשים קולות וצבעים אחרים. התאוויתי, חלמתי, כתבתי, שרתי, תרגמתי, בכיתי וצחקתי, ולו היו זורקים אותי אז לאי בודד, הייתי לוקחת איתי את ה SONY השחור שלי, קסטות, מחברת חומה עבה, ספרים, וסנדוויץ’ עם חמאה וריבה.

דלת חדרה של בתי סגורה למחצה, ואני דופקת כדי להיכנס. היא שוכבת על המיטה, הלפטופ על ברכיה, לאוזניה אוזניות ענק, מנותקת מהבחוץ, היא כאן, קרובה מאד, אבל רחוק בתוך עולמה.

ממי, הכל בסדר? אני שואלת אותה, היא מורידה אוזנייה אחת, כן, אמא, אל תפריעי, אני בדיוק כותבת תסריט לשיעור אנגלית. בדרך החוצה, אני מרימה מהרצפה חולצת בית ספר, גרביים וטייץ שחורים, ובקצה המגבת שבידי, אני מנקה את האבק מהשידה. רוצה משהו טעים? כן, היא מחזירה את האוזנייה למקומה, שוקעת בעולמה, סנדוויץ’ עם ריבה..

שלווה אני מוצאת בעיקר על המרפסת אצל ע., מול הדשאים, בצל ההר ושדות העמק, ובכל פעם שאני רואה ברחוב את אפרת, עם עגלת שוק, נמרצת, שערה שהלבין אסוף בקוקו הנצחי, מתנגן בראשי השיר הזה, עם המילה הזו, טרנקווליטי.

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של יעלי כרמי

תצוגה מקדימה

לחמניות גבינה של שבת

את לא ממש חייבת לציין את זה כל פעם, נכון? אומרת לי אחת מחברותיי כשאני מספרת שאני נורא אוהבת שע. חוזר מהרכיבה בשבת, ויש ריח של מאפה טרי בבית.  לא, כי את כבר עוברת כל גבול. גם הבעלים שלנו יתחילו לדרוש יחס כזה וזה קצת מעבר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

לייק לחנות בפסג'

אז איפה החנות הזאת? שואל חדרתי אחד חדרתי אחר,  ליד הדואר הישן, בסמטה, נו, זאת שיורדת מיד לבנים, יש שם מין פסג' כזה, שמה. קיבלתי הבוקר הזמנה לעשות לייק לדף הפייסבוק של פוליצר. לא, לא זה מהפרס, אלה מהסופרמרקט. האחים פוליצר....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת 90

בדרך הביתה שתקנו.  אביו של ע. ישב במושב לידו, באוטו הגדול והנוח שהזמנו מסידור הרכב בקיבוץ,  וע. הניח עליו מדי פעם את ידו.  כדי להימנע מפקק גדול שנקלענו אליו, נסע ע. בדרכים עוקפות, בין משתלות וכבישים, תל אביב הלכה והתרחקה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה