הבלוג של יעלי כרמי

מכל האהבות

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת... +עוד

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.

עדכונים:

פוסטים: 162

החל ממאי 2010

לכו לשוק מופטרד, המליצו לנו. אז הלכנו לשוק מופטרד. זאת אומרת, חיפשנו את השוק. בצרפתית זה נשמע יותר טוב, מופטרד מרשה או אולי מרשה מופטרד, אם הייתי יודעת איך להגיע לשם, אולי גם הייתי מצליחה להגיד נכון את השם של המקום הזה. שעתיים. שעתיים אנחנו מחפשות את רחוב מופטרד. לא יכלו לשים שלט קטן – מופטרד? בעברית?

23/03/2012

בשביל זה הערת אותי בארבע בבוקר? בשביל לטוס לנתניה? סונטת בי בתי בת המצווש נועה, כשהמטוס מתחיל להנמיך מעל שדה התעופה שרל דה גול בפריז. ובאמת, מה שרואים מבעד לחלון המטוס הוא את הסמל הצהוב כחול של איקאה. נו, גם כאן יש איקאה. נסענו לפריז, נועה ואני, כסיום סיומת לחגיגות בת המצווה שהחלו לפני חודש. שאנז אליזה, אייפל, יורודיסני, בתי קפה, מונפארנס ומונמרטר, קרואסון ואקלייר שוקולד מעולם לא נשמעו מפתות יותר. מה אני אגיד לכם, אם הייתי יודעת אילו תלאות אנחנו עומדות לעבור, כנראה שהייתי נוסעת לאיקאה בנתניה.

המטרו. מה זה השטויות האלה? מה חשבו הצרפתים לעצמם כשבנו את הרשת המסועפת, ונתנו לתחנות שלהם שמות בצרפתית שאי אפשר בשום אופן להגות? גם אם נחסר את האות הראשונה ונכפיל באחרונה, לא נצליח גם אם נתאמץ מאד, להגיע לתחנה שרצינו. משהו יקרה בדרך, תהיה הסתעפות שלא הודיעו לנו עליה, מישהו יודיע פתאום בצרפתית שעכשיו זו התחנה האחרונה ונמצא את עצמנו עומדות על הרציף, עם מבט נעלב וסמארטפון שלא קולט כלום.

אחרי שלושה ימים מתוך ארבעה, כבר הבנו איך זה עובד. זאת אומרת, בתי בת ה-12 הבינה איך זה עובד, ויש! הצלחנו להגיע לתחנת סן מישל. נו, ומה עכשיו? הרי צריך לעלות מהתחנה ולהסתכל במפה ולהתחיל ללכת. אבל לאן? לאן הולכים? ואני ומפה, את ישראל אני בקושי מוצאת, טוב זה בגלל שהיא חצי סיכה על מפת העולם, וכשמתיישב מולי לקוח ומבקש לפתוח מפה, אני ישר אומרת שאין לנו, מי מחזיק מפות היום בכלל, תפתח גוגל מפ אני מייעצת לו בנונשלנטיות, כשאין לי מושג מה אמרתי ואיך פותחים את זה, אבל פעם שמעתי שיש מושג כזה.

לכו לשוק מופטרד, מייעץ לי עופר. אני מכירה את עופר שנים, לבד מהיותו חתיך, הוא כבר הדריך  פה ושם טיולי משפחות לפריז. אז הלכנו לשוק מופטרד. זאת אומרת, חיפשנו את השוק. בצרפתית זה נשמע יותר טוב, מופטרד מרשה או אולי מרשה מופטרד, אם הייתי יודעת איך להגיע לשם, אולי גם הייתי מצליחה להגיד נכון את השם של המקום הזה. שעתיים. שעתיים אנחנו מחפשות את רחוב מופטרד. לא יכלו לשים שלט קטן – מופטרד? בעברית? הנה בולוורד סן ז’רמיין, או! את זה אני מכירה, ומשם צריך להגיע לבולוורד פורט רויאל, שמסתבר, שהוא רחוק מאד, ולא רואים את הסוף. ואנחנו הולכות והולכות, ואני מאבדת את זה עם כל צעד נוסף, ומקללת בעברית שמעולם לא נשמעה טוב יותר בבולוורד, ומייללת, ובתי נועה, שכבר מזמן תפסה בטיול הזה את תפקיד המבוגר האחראי, פתחה מפה, הבינה לאן הולכים, וגם העמידה אותי במקום: אמא! תירגעי!! וכשזה לא עזר עברה לתפקיד השוטר הטוב וניחמה אותי אמא, עוד מעט, עוד קצת.

התיישבתי על ספסל. זאת כמובן טעות, כי גם אם יכריחו אותי עכשיו, לא אצליח לקום. בכלל, שמתי לב שכוח הסבל שלי קלוש, ופעם בשעה התפרקתי, מבקשת את נפשי למות ובעיקר מתה לכסא גלגלים. כאן המקום להגיד קבל עם: אני שונאת ללכת! אני מאלה שגם אם צריך ללכת מטר, אני נוסעת אותו. וגם בפריז, עם המרפסות המקסימות, והבולוורדים שלהם, והרחובות, ובתי הקפה, וריח הקרפים מכל מקום, גיליתי, שזה לא עובר לי, ואני שונאת ללכת!! אוי, כמה שאני קינאתי בגברת בעלת הגזרה הדקה, שיצאה מפתח אחת מדלתות הברזל המעוטרות ופשוט נכנסה לאוטו, ונסעה. אני לא נוסעת. אני הולכת ברגל, נגררת יותר נכון. וכשאני מסתכלת עליה, על המעיל הדק, על הנעליים היפות, על הגרביונים המדויקים, על התיק התואם, ואז אני מסתכלת על עצמי באחת מחלונות הראווה, פשוט בא לי למות.

מה זה? מי זאת? עם הגי’נס הזה, ונעלי ההתעמלות הנוחות והתרמיל הנוראי הזה על הגב? הרי ביום יום אני לא נראית ככה. ביום יום אני עם שמלות וגרביונים ומגפיים. אני עם סריג וגי’נס ומגפיים, אני עם טוניקה וטייץ ומגפיים – טוב די! ואנחנו כל כך רוצות להיראות כמוהן, כמו הצרפתיות הקוקטיות האלה, אפילו התאמנתי בכריכת צעיף על הצוואר באופן הכי צרפתי שיש, ובכל זאת – צורה לנו.

אז נגררתי.  והנה השוק מעבר לפינה וכאן חל קסם קטן. שמתי לב שגם כשאני עם קוצר נשימה ודקירות בעקבים, הדבר היחיד שמשיב את נפשי הוא חנות. מקום פלאים, בו אפשר למדוד, ולמשש, ולהריח, וללטף תיק, ונעליים, וחולצה, והכל עובר ברגע. הרגליים כבר לא כואבות, העיניים כבר לא שורפות, כבר לא צריך פיפי, ואפשר להתרכז בתיק שמונח על המדף, שם מעל הדלפק, אביבי, צבעוני, עם ידיות נשיות וסקסיות, וכשהחזקתי אותו מול המראה, הרגשתי כל כך צרפתייה, שאין לתאר כמה פרובינציאלית נראיתי.

עכשיו תראו, יש הרי כמה מקומות שאין ברירה אלא לבקר בהם, למשל שער הניצחון. הידעתם שכדי להגיע לתצפית למעלה יש לעלות 287 מדרגות סיבוביות? אני יודעת, כי עליתי אותן. אחת אחת. פעמיים בדרך חטפתי התקף לב, ופעם אחת נשענתי קצת על יפני שעצר גם הוא וכמעט הידרדרנו שנינו למטה. בכלל, עשיתי חשבון שבמהלך ארבעה ימים עליתי וירדתי משהו כמו 1000 מדרגות, שזה בחשבון פשוט במבוא לכלכלה בסורבון,  קיצור 7 שנים מחיי…

או היורודיסני, מסחטת הכסף המשומנת, הענקית והיפהפייה הזו מהאגדות. בסוף היום, שבעות ממראות ומוזיקה נפלאה מהסרטים שנשמעת מכל עבר, מתחילה התהלוכה. אני חושבת שמיני מאוס לקחה משהו, אומרת לי בתי, ואכן מיני רוקדת ומנופפת בזרועותיה באופן חשוד. אנחנו מתגלגלות מצחוק, ואני מוציאה 60 ₪!! על מג ורוד עם דמותה של מיני השרלילה הסטלנית, למזכרת. שיהיה.

אבל פריז. אוללה פריז. הבגטים החמים, החמאה הצהובה, הפחזניות (אקליירים בשבילכם, כן?), ועוגת התות הקטנה המונחת על קרם פטיסייר, והנודלס שקנינו במסעדת טייק אווי קטנה ואכלנו בשמש בגני לוקסמבורג, ועוגיות המקרון העגולות והצבעוניות שמשקלן בזהב שארזו בשבילנו אחרי שבחרנו אותם בקפידה מחלון הראווה. והמסעדה הסינית MIRAMA, שזכרתי שאכלתי בה לפני שנים והייתי פשוט חייבת להגיע אליה, וככה הרווחנו את מראה קתדרלת נוטרה דם המוארת בלילה, וטעם הברווז הפרוס, הצלוי שאכלנו בה עדיין נפלא, ואפילו חזרנו אליה שוב למחרת לעוד סיבוב. והשוק שקם לו בין לילה בשדרה ממש ליד המלון שלנו ולא יכולנו להיפרד ממנו, מהאגסים הגדולים, מהצדפות היפהפיות, מריח המאפים והגבינות העז. את הכל רציתי לטעום, ולהריח. בכל רציתי לגעת ולמשש, ובייחוד, מעל הכל, זמן האיכות עם בתי.

בתי היפה, הבוגרת, שהתגלתה כשותפה נפלאה ומצחיקה ברגעים אחדים, ובאחרים ניחמה ותמכה. התנשקנו במטרו, רבנו בבית קפה, התאפרנו בגלרי לה פייט, מדדנו בגדים וליקקנו שוקולד. היה שווה כל מדרגה במטרו, כל שריר כואב ברגליים, כל גרם שהעלינו מכל ביס נוסף מבגט טרי.

מהו אותו דבר שהופך טיול לבלתי נשכח, ולזיכרונות להפוך לכאלה?  מן הסתם אותם רגעים קטנים. מראה גשר, ריח לחם חם, שוק באמצע הרחוב, חולצה חדשה, רחוב מואר בלילה, בית קפה ברובע מונפרנס אחרי הצהריים לפני החזרה הביתה, קפה או –לה בשבילי, ושוקו חם בשבילה. ושתינו, אם ובת בטיול שתמיד נזכור.

עוד מהבלוג של יעלי כרמי

תצוגה מקדימה

לחמניות גבינה של שבת

את לא ממש חייבת לציין את זה כל פעם, נכון? אומרת לי אחת מחברותיי כשאני מספרת שאני נורא אוהבת שע. חוזר מהרכיבה בשבת, ויש ריח של מאפה טרי בבית.  לא, כי את כבר עוברת כל גבול. גם הבעלים שלנו יתחילו לדרוש יחס כזה וזה קצת מעבר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

לייק לחנות בפסג'

אז איפה החנות הזאת? שואל חדרתי אחד חדרתי אחר,  ליד הדואר הישן, בסמטה, נו, זאת שיורדת מיד לבנים, יש שם מין פסג' כזה, שמה. קיבלתי הבוקר הזמנה לעשות לייק לדף הפייסבוק של פוליצר. לא, לא זה מהפרס, אלה מהסופרמרקט. האחים פוליצר....

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת 90

בדרך הביתה שתקנו.  אביו של ע. ישב במושב לידו, באוטו הגדול והנוח שהזמנו מסידור הרכב בקיבוץ,  וע. הניח עליו מדי פעם את ידו.  כדי להימנע מפקק גדול שנקלענו אליו, נסע ע. בדרכים עוקפות, בין משתלות וכבישים, תל אביב הלכה והתרחקה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה