הבלוג של יעלי כרמי

מכל האהבות

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה וליצירת בלוג - 'בלוג משלך', יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בת 50+, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך... +עוד

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה וליצירת בלוג - 'בלוג משלך', יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בת 50+, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.

עדכונים:

פוסטים: 143

עוקבים: 99

החל ממאי 2010

מכשפה? אני? מה פתאום. אני רכה כפלומה ומלטפת כנוצה. כן, גם כשאני כועסת. אז זהו שלא. גם אני הופכת למכשפיילה ובעיקר דומה לאמא שלי. מחשבות בעקבות כתבה על הספר ‘בנות קסנטיפה’

12/03/2017

‘קסנטיפה!’ היתה אמא שלי יורקת את המילה מפיה על מישהי הידועה במכשפותה בחדרה, מושכת את הס’ שהפכה שורקת.

נחשים שחורים ויער עבות עלו מהמילה הזו, כשפים ולחשים, דוודים מעלי אדים, חתול שחור ועטלף.

ביום שישי האחרון קראתי את הכתבה של גאיה קורן במוסף 7 ימים של ‘ידיעות אחרונות’ על הספר החדש”בנות קסטניפה’,מאת ד”ר שרה ברסלרמן (שעדיין לא קראתי ואני רצה לקנות אותו) וישר שאלתי את עצמי: אני קסטניפה? האם הפכתי לביצ’ית ממורמרת עם נישואיי הראשונים? האם אני כזו גם עכשיו בפרק ב’ שלי שהוא הפרק הכי יפה בספר עם אישי האהוב?

והתשובה, לצערי ואני אגיד אותה באומץ רב, ש- כן, קצת.

זאת אומרת לא לגמרי קסטניפה, רק קסנטיפית קטנה. מכשפייל’ה נחמדה כזו, יותר בכיוון של קוסמת.

witchs-house-1635770_1280

לפני שנים, בגלגול קודם, חזרתי משבוע ימים של סיור לימודי בחו”ל, ובמרפסת עבדה מכונת הכביסה.  ’אתה הפעלת מכונת כביסה?’ שאלת את האקס, ‘מה רצית? ששבוע ימים לא נכבס?’ ואני קסנטיפית שכמוני, במקום להגיד תודה על כך שהמכונה עובדת, הלכתי, הפסקתי אותה באמצע, פתחתי ובדקתי לראות אם הוא הפריד בין הלבנים לכהים.

זוכרות את הפרק ב’רמזור’ בו לילך שולחת את בעלה לסופר והוא קונה נוזל כלים אדום במקום ירוק והיא אומרת לו את המשפט האלמותי: ‘אייל! אין לך סמכות לקבל החלטה כזו!’ זה משפט שרץ אצלנו בבית בצחוק גדול, אבל מתחתיו באמת יש שליטה מטורפת.

‘לעזור לך?’ שואל ע. האהוב שלי כשאני יושבת מול הררי כביסות בערב. ‘לא’ אני עונה בעצבים ואז שואלת את עצמי: על מי אני מתעצבנת כאן? עלי שאמרתי לא, על הכביסה שלא מתקפלת מעצמה, או עליו שלא יודע לקפל כמו שאני אוהבת? כל הקסטניפה יוצאת ממני עם ה’לא’ הנחרץ הזה.

מטומטמת שכמוני. שיקפל כמו שהוא רוצה, מה אכפת לי, בין כה אחר כך אקפל את זה שוב כמו שאני אוהבת.

כשילדתי את המתבגרת לפני 17 שנים כל מה שרציתי היה לחזור לעבודה. מעולם לא השתייכתי לזן האמהות שנהנות להיות בבית עם הילדים, לטייל איתם ברחוב, ואם הייתי יכולה לסגור את גינת המשחקים על כל ילדיה ואימהותיה, הייתי עושה זאת.

בעלי לשעבר קם בבוקר, התלבש, התגלח ונסע לעבודתו ואני נשארתי מאחור, בבית, אחרי לילה ללא שינה עם תינוקת תובענית והתגעגעתי לחיי הקודמים.

בוקר אחד ארזתי אותה ונסענו אליו לעבודה, ‘להיות עם אבא’ לכמה שעות.

אני חושבת שאלה היו השעות הבודדות ביותר שביליתי אז. בתוך משרד של אנשים צעירים, הייטקיסטים, עם הומור פנימי וכל מה שרציתי היה להיות כמוהם, עם עכבר ביד מול המחשב ולא נגררת עם סל קל כבד.

אז שלא נתעצבן? עליו? עליה? על המדיניות של גברים חוזרים לעבודה אחרי לידה ואנחנו לא?

בשבוע שעבר, ישבנו 4 מרצות ואני בתוכם ומרצה אחד, מתכוננים לכנס עסקים מצליחים בצפון בו אנחנו מרצים בסוף החודש. עלו בין השאר זכויות וחובות של עצמאיים ועצמאיות. יהל דמטר, גבר צעיר ומקסים סיפר עד כמה הוא רצה להישאר בבית בחופשת לידה, כדי לחוות את החוויה אבל בתור עצמאי הוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיד אפילו יום אחד במשרד. מי בדיוק יפצה אותו?

אני זוכרת שהייתי מחכה ללילה של יום רביעי, הלילה האחרון בשבוע בו נדרשתי לקום אל התינוקת החמודה שלי. בלילות חמישי ושישי היא עברה לאחריות של אבא שלה, הוא יוכל לקום אליה כי למחרת הוא לא נדרש לקום לעבודה.

רק אני נדרשתי לקום ולא לעשות כלום חוץ מאשר להיות בבית, להאכיל, לכבס, לבשל, לקפל, לחתל ולקלל.

אוי, אלוהים. על כמה דברים שאני מצטערת שאמרתי לבן הזוג שלי שאין כמוהו בעולם.

על כך שהייתי רעה ומכשפה, על הריב שהתחלתי מכלום, על הכעס שבא ממקום אחר ועמוק שלא קשור אליו בכלל.  זה לא אני, אהובי, זה גיל המעבר.

לפעמים, מאוחר בלילה, לפני שאנחנו הולכים לישון אני מסתכלת על הבית ואומרת לעצמי: שיהיה. שבגדי הרכיבה שלו יישארו תלויים על  ידית הארון, שהשמיכה שהתכסינו בה יחד מול הטלוויזיה, אוכלים בשותף ארטיק מגנום פיסטוק, תישאר לא מקופלת. שתיק המצלמה שלו יישאר באמצע הבית.

אז מה? מה, יש כאן איזו בדיקת רס”ר בבוקר? אמא שלי תופיע פתאום ותגיד לי: ‘מה זה הבלגן הזה, ככה חינכתי אותך?’

‘בית זה לא מוזיאון’ היתה אמא אומרת ומייד ממהרת ליישר את מפיות הקרושה על הכורסאות.

אני מבטיחה לעצמי להפוך לפייה טובה מהאגדות ולהשתמש בשרביט קסמים רק למעשים טובים ולא להיות לעולם ביצ’ית, אבל למה לעזאזל הוא שוב השאיר את הגרביים זרוקות ליד המיטה?

*התמונה מתוך אתר PIXABAY

עוד מהבלוג של יעלי כרמי

תצוגה מקדימה

לחמניות גבינה של שבת

את לא ממש חייבת לציין את זה כל פעם, נכון? אומרת לי אחת מחברותיי כשאני מספרת שאני נורא אוהבת שע. חוזר מהרכיבה בשבת, ויש ריח של מאפה טרי בבית.  לא, כי את כבר עוברת כל גבול. גם הבעלים שלנו יתחילו לדרוש יחס כזה וזה קצת מעבר...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

לייק לחנות בפסג'

אז איפה החנות הזאת? שואל חדרתי אחד חדרתי אחר,  ליד הדואר הישן, בסמטה, נו, זאת שיורדת מיד לבנים, יש שם מין פסג' כזה, שמה. קיבלתי הבוקר הזמנה לעשות לייק לדף הפייסבוק של פוליצר. לא, לא זה מהפרס, אלה מהסופרמרקט. האחים פוליצר....

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת 90

בדרך הביתה שתקנו.  אביו של ע. ישב במושב לידו, באוטו הגדול והנוח שהזמנו מסידור הרכב בקיבוץ,  וע. הניח עליו מדי פעם את ידו.  כדי להימנע מפקק גדול שנקלענו אליו, נסע ע. בדרכים עוקפות, בין משתלות וכבישים, תל אביב הלכה והתרחקה...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר