הבלוג של יעלי כרמי

מכל האהבות

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת... +עוד

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.

עדכונים:

פוסטים: 161

החל ממאי 2010

גם אני רוצה ילדות כזו של ביחד, לישון יחד, לקום יחד, של זיכרונות משותפים, של עדרי ילדים שנעים כלהקת ציפורים מפעילות לפעילות. הייתי עומדת בזה? ב ביחדנס הזה? בלי טיפת פרטיות, בלי טייפ סלילים שהוא רק שלי, בלי מוזיקה שרק אני אוהבת לשמוע, בלי ארון בגדים שהוא רק שלי, לחיות יחד, כדבוקה אחת מרגע שנולדים עד הרגע שבו מחליטים לחתוך, למרוד

15/07/2011

אמא שלי מנסה לקום מהכורסא. היא מזיזה את עצמה קדימה עד לקצה הכורסא ומנסה שוב. זרועותיה הדקות רועדות ממאמץ כשהרגליים הכי ארוכות  של קן גבעתיים של הנוער העובד, ואחר כך השומר הצעיר, בוגדות בה. אמא, אני אומרת לה, כשהחרדה משתלטת עלי, מהולה בכעס על אי ההצלחה, על בגידת הגוף, את צריכה מקל, אין ברירה.

אמא שלי נשענת אחורה ומרימה אלי מבט, אני? היא זועמת, שהייתי בשומר הצעיר אלך עם מקל? זוזי ממני.

אני מקנאה בה ברגעים כאלה, יש לה על מה להישען, היא לא צריכה מקל.

אני מסיימת לקרוא את “היינו העתיד” הנפלא של יעל נאמן, על ילדותה בקיבוץ יחיעם. יש בספר הזה כל כך הרבה, ובעיקר יש בו את השימוש בגוף יחיד רבים. היינו, הלכנו, עשינו, גדלנו, הקמנו, בנינו, ברחנו.

אני מסתכלת בעיניים כלות בסדרה “הקיבוץ” של ענת זלצר ומודי בראון, ומקנאה.

אני עובדת בקיבוץ מעגן מיכאל. זה ביתי השני בשבע השנים האחרונות. אני מגיעה למגרש החנייה כל בוקר, וכשאני יוצאת מהאוטו והולכת בשביל אל המשרד שלי, חולפים על פני חברים רכובים על אופניים. ילד אחד במושב הקדמי, קרוב לכידון, בין זרועות אביו, ילד שני במושב האחורי, קלאב קאר בדרך למדגה, אנשי הנוי בחולצות רטובות מזיעה, מעשבים ומדשנים, בנדנות צבעוניות לראשיהם, מתערבבים עם בנות האולפן הסמוך. בצהריים אני עולה לאכול בחדר האוכל, שמחלונותיו הגדולים נשקף הים. אני תמיד עם הפנים לים, וחברותיי למשרד, בנות הקיבוץ עם הפנים לכניסה, לראות מי נכנס, מי מתיישב לצד מי, מי מתיישב רחוק ממי. אחרי הצהריים הן הולכות עם הילדים לבריכה, לים, ליום הילד, לשוק האוכל, לחג מחזור, לריקוד שרשרת הדורות, להצבעות, לאסיפות, ובבוקר כשאנחנו נפגשות, אני כבר שותפה לכל הרכילויות, יודעת על מי מדובר, ומוצאת את עצמי משתמשת בצמד המילים, אצלנו בקיבוץ, כאילו הייתי שותפה טבעית להקמתו.

אני מתה מקנאה. ואז, בדרך הביתה אני שואלת את עצמי לא פעם האם הייתי יכולה לחיות בקיבוץ. אני שכל כך שומרת על הפרטיות שלי, מספרת ומשתפת רק במה שאני בוחרת, מייפה את המציאות, כותבת אותה מחדש, האם יכולתי לרדת לגן לעובדו בזיעת אפיי ולוותר על האספלט העירוני שאני כל כך אוהבת? אני שלא מקבלת מרות, שקשה לי לחיות לפי חוקים, ששמה את עצמי לא פעם במקום ראשון, הייתי יכולה לחיות עם הצבעת אסיפה שהתקבלה בניגוד לדעתי למשל? אני ששנאתי אפילו את החברות בצופים, את המדים, את הפעולות, את הטיולים, שהלכתי אליהם כי כולם הלכו, שגירשו אותי מהם בבושת פנים, שלהם, לא שלי, אחרי שעזבתי את החניכות שלי באמצע היער כשהייתי בכיתה י”א, כי שני הבנים הכי חתיכים בשכבה מעלי, באו להזמין אותי למסיבה ביום שישי, ולא חשבתי פעמיים, כבר ידאגו להם לחניכות, כל כך הרבה מדריכים שלא עושים כלום, וברחתי מהיער המאובק, המלוכלך, בפיאט צהובה ישנה, בחלונות פתוחים, צוחקים כל הדרך לתל אביב?

הייתה משמעות לחיינו, אמא שלי אומרת לי, התנועה הייתה כל חיינו, ואחר כך הקיבוץ. ואל הקיבוץ הזה, שלא גדלתי בו, שרק ביקרנו בו כשהיינו ילדים, חברים של אבא מהצבא, שהיינו אורחים בחדר האוכל בצהריים אחרי ים, כשאני מסתכלת בסקרנות בבני המשק שהולכים יחפים כל הזמן, שזופים כאלה, גבוהים כאלה, ילדי שמש שנראה כאילו האדמה צומחת מתוכם והם מתוכה, אל הקיבוץ הזה,שלא גדלתי בו ולא נולדתי אליו, אני מתגעגעת.

גם אני רוצה ילדות כזו של ביחד, לישון יחד, לקום יחד, של זיכרונות  משותפים, של עדרי ילדים שנעים כלהקת ציפורים מפעילות לפעילות. הייתי עומדת בזה? ב -ביחדנס הזה? בלי טיפת פרטיות, בלי טייפ סלילים שהוא רק שלי, בלי מוזיקה שרק אני אוהבת לשמוע, בלי ארון בגדים שהוא רק שלי, לחיות יחד, כדבוקה אחת מרגע שנולדים עד הרגע שבו מחליטים לחתוך, למרוד.

לא היה מקום למבוגרים בחיים שלנו, מספרת יעל נאמן, ההורים נראו לנו כמו אנשים זרים, שבאים לבקר אותם כל יום לשעה ורבע, וגם בזמן הקצר הזה, פוזלים כל הזמן החוצה, מבעד לדלת, מבעד לחלון, רוצים כבר לברוח החוצה, לפתוח ולרחב.

כשהגעתי לקיבוץ בתור ילדת חוץ, סיפרה אמא שלי כבר עשרות פעמים, לקחו לי את החולצות הרקומות שלי, וביום שישי ראיתי ילדות אחרות לובשות אותן. זה אחד הזיכרונות שלה, שמשולב בזיכרונות אחרים, קשים, של ילדה ללא הורים מתוך מצוקה של שנים אחרות, שכיום אנחנו לא יכולים להעלות על דעתנו, ובזיכרונות מתוקים ונפלאים של משפחה מאמצת בקיבוץ.

אני מגיעה הביתה בסוף יום עבודה. מחנה את האוטו בחניה ועולה במדרגות. השכנים בדלת מולי שקטים ונעימים. אני לא אפגוש אותם הערב בחדר האוכל, לא ירכלו עלי כשאלך לעשות בדיקת דם במרפאה, לא יידעו עם מי יצאתי אתמול בערב, ואחרי מי סגרתי את הדלת מוקדם בבוקר, אחרי לילה מענג. החיים שלי עירוניים מאד, פרטיים, שזורים בכבישים, קניונים, ובתי קפה שאני כל כך אוהבת.

ובכל זאת, כשאני מסיימת לקרוא ספר כמו “הביתה” של אסף ענברי ו”היינו העתיד” של יעל נאמן, ומרותקת למודי בר און שמודה שהיה רוצה להיות חלוץ, ולסתת אבנים בידיים מדממות, בדרך בין דגניה לכינרת, עיניי מצטעפות. והילדות הזו, בין שבילי קיבוץ, בתוך ים השיבולים, לחוף כינרת, במעלה הר, מחברת אותי למקום הזה בו אני גרה, גם כשאני נועלת אחרי את דלת ביתי, עד לבוקר למחרת, בו אני נוסעת שוב, לקיבוץ.

עוד מהבלוג של יעלי כרמי

תצוגה מקדימה

לחמניות גבינה של שבת

את לא ממש חייבת לציין את זה כל פעם, נכון? אומרת לי אחת מחברותיי כשאני מספרת שאני נורא אוהבת שע. חוזר מהרכיבה בשבת, ויש ריח של מאפה טרי בבית.  לא, כי את כבר עוברת כל גבול. גם הבעלים שלנו יתחילו לדרוש יחס כזה וזה קצת מעבר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

לייק לחנות בפסג'

אז איפה החנות הזאת? שואל חדרתי אחד חדרתי אחר,  ליד הדואר הישן, בסמטה, נו, זאת שיורדת מיד לבנים, יש שם מין פסג' כזה, שמה. קיבלתי הבוקר הזמנה לעשות לייק לדף הפייסבוק של פוליצר. לא, לא זה מהפרס, אלה מהסופרמרקט. האחים פוליצר....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת 90

בדרך הביתה שתקנו.  אביו של ע. ישב במושב לידו, באוטו הגדול והנוח שהזמנו מסידור הרכב בקיבוץ,  וע. הניח עליו מדי פעם את ידו.  כדי להימנע מפקק גדול שנקלענו אליו, נסע ע. בדרכים עוקפות, בין משתלות וכבישים, תל אביב הלכה והתרחקה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה