הבלוג של יעלי כרמי

מכל האהבות

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת... +עוד

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.

עדכונים:

פוסטים: 162

החל ממאי 2010

‘מי אתם עובדי בנק לאומי שכך תתייחסו לאדם מבוגר שחי מקצבה של ביטוח לאומי?’ כתבתי בסטטוס בפייסבוק שפורסם, שותף, נשלח ואתמול אחרי שנתיים, זוכה חשבון הבנק של אבא שלי.

25/08/2016

‘ניצחנו’, אני אומרת לאבא שלי בטלפון, ‘ניצחנו את המערכת הגדולה של בנק לאומי.’

הוא שותק מעבר לקו, אבא שלי, מנסה לעכל מה אמרתי לו עכשיו.

אני חוזרת שוב על הדברים והוא שואל בהיסוס: ‘זה נגמר?’ ואני אומרת לו, מקווה שהוא לא שומע את הדמעות, ‘כן, אבא, זה נגמר’.

לפני כשנתיים, נעשה שיפוץ בבית הוריי.

אחד הפועלים גנב פנקס צ’קים והתחיל לפזר אותם.

כשאבא הבין את גודל הצרה, פנה לבנק בבקשה לזכות את חשבונו בסכום שנגנב ממנו, כיון שהבנק מעל באמונו, ולא בדק ואימת אם הצ’קים אכן שלו.

אני רוצה להסביר לכם מה זה בנק לאומי בשביל אבא שלי.

זהו מוסד שהוא עבד בו עשרות שנים עד שיצא לפנסיה מוקדמת.

זה מקום שאחי ואני היינו באים אליו לבקר את אבא בעבודה, התרוצצנו בין השולחנות, הכרנו את כל העובדים וכולם הכירו אותנו.

עם הבנק נסענו לטיולים בארץ, לסופי שבוע, קיבלנו קופות חיסכון בחגים, יין ודבש, והוא היה לנו, ולאבא סוג של בית.

זה מקום שאם אבא היה הולך אליו עם חולצה חדשה ומגוהצת בבוקר, אמא היתה שואלת אותו בצהריים מה אמרו הפקידות על החולצה ולאבא היתה תשובה קבועה: ‘פקידה אחת התעלפה וצריך היה להביא לה מים’, ואנחנו התגלגלנו מצחוק במטבח הקטן, מעל מרק עוף, או סלט חצילים.

ופעם, כשהייתי קטנה, ירדתי עם אבא לחדר הכספות הגדול, שם היו מסודרים בשורות ערימות ערימות של שטרות.

‘את רואה את זה?’ אמר אבא והחזיק בידו חבילת שטרות, ‘זה בית, וזה אוטו’. אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף מה זה אומר, אבל התמונה של אבא מחזיק בידו חבילת שטרות גדולה, השאירה עלי רושם.

arnak

וכך, בצרתו הגדולה, פנה אבא שלי למקום בו גדל, וביקש עזרה, והביא צילומי צ’קים כתובים וחתומים בכתב ידו של אותו גנב מנוול, ותלונה שהוגשה במשטרה.

בבנק מכירים את אבא שלי באופן אישי, וחתימת ידו נמצאת שם.

ואף אחד לא בדק או חשב לשאול או להציע עזרה.

הלוואה הציעו, זה כן. לכסות את המינוס שנגרם כתוצאה מפיזור הצ’קים.

‘תגיש תלונה’, אמר מנהל אחד והתחלף, ‘אין מה לעשות’ אמר מנהל שני והתחלף גם הוא.

ואני חושבת על אבא שלי, בן ה-79, שנולד בחדרה וגר בה כל חייו, על ארבע השנים הקשות שהוא עובר מאז מותה של אמא שלי, על קומתו השחה, על כך שהוא יורד לאט את עשרים ואחת המדרגות מביתו, נתמך במעקה ובמקל הליכה.

הולך לאט, בשמש הקופחת, ברגל לבנק לאומי, ושם, עומד ומחכה בשקט, עושה מה שאומרים לו כי זה אבא שלי, כי אלה ההורים שלנו.

מאמינים במוסדות הממשלתיים, נותנים בהם את מבטחם כי כך חינכו אותם, והדלת נטרקת בפניו שוב ושוב עד שאין כח יותר, והוא סב על מקומו ויוצא מהבנק כפוף יותר מאשר נכנס אליו, יורד במורד הרחוב, עוצר להגיד שלום למכר וותיק שפגש ברחוב, קונה בשוק קצת עגבניות ומלפפונים, ענבי מוסקט שחורים שהוא אוהב עד מאד ולמרות שהרופא אסר עליו לאכול אותם בגלל הסוכר, הוא גונב לעצמו ככה, לפה, כמה ענבים והעסיס המתוק אולי מהווה לו נחמה לחומץ שהשקו אותו עכשיו בבנק.

לפני כארבעה חודשים אני נכנסתי לתמונה, וכשאני מתחילה לטפל במשהו, הוא זז.

אני בתה של אמי, שולה, שהזיזה הרים עקשניים, ופתחה דלתות סגורות, וממנה למדתי לא לקבל כמובן מאליו את המילה ‘לא’.

כתבנו, אמרנו, הלכנו, מסרנו, דיברנו, התרענו.

נענינו ב’זה בטיפול’.

נענינו ב’עוד לא עברו 45 יום מאז הגשת התלונה’.

עד שהתפוצצתי, וכתבתי סטטוס גדול במקום בו אי אפשר להתעלם משום דבר ומאף אחד, ויש לו את הכח הגדול ביותר הקיים- אהובי, הפייסבוק.

מי אתם עובדי בנק לאומי שכך תתייחסו לאדם מבוגר שחי מקצבה של ביטוח לאומי

כתבתי בסטטוס שנכתב ללא עצירה, ללא עריכה, ללא נשימה, בכעס עצום.
‘מדובר בסכום של 12,000 ש”ח, שהם כסף קטן עבורכם, בנק לאומי הגדול, ועבור אבא שלי מדובר בכסף ממנו הוא חי, קונה אוכל, משלם חשבונות ומנסה להתקיים בכבוד.

מה שוות כל הסיסמאות והפרסומות שלכם כשאנחנו לא מצליחים לקבל תשובה ברורה על תלונה שהוגשה לכם?
איפה האחריות שלכם כלפי הלקוחות?
אדם שמנהל כל חייו את חשבון הבנק שלו באותו בנק, שעבד בבנק במשך עשרות שנים וכשמגיע רגע של מצוקה, אתם פשוט זורקים אותו ומתעלמים ממנו.’

הפוסט שותף על ידי שמונים ושניים חברי פייסבוק, ואחד החברים אף נתן לי עצה טובה לשלוח אותו ישירות למייל של המפקחת על הבנקים, למחלקת המבקר, וכך עשיתי.

לחצתי SEND והסתכלתי על השעון.

הטלפונים התחילו להגיע, ממחלקת תלונות הציבור של הבנק, מהאחראי הזה והאחראי ההוא שהתנצלו ואמרו שהעניין בטיפול, אבל מה לעשות, והמטפל הישיר נמצא בחופש.

‘הם תמיד בחופש’, אמרתי לבכיר איתו דיברתי, ‘אבל לאבא שלי אין יום חופש אחד מתוך המועקה הגדולה שהוא שרוי בה’, ואז הגיע טלפון מטלי קמינר, נציבת התלונות בבנק לאומי, שהתנצלה עד מאד על הסחבת ועל כך שהתשובה מצויה במחשבי הבנק כבר זמן מה והיא לא יכולה אפילו להתחיל להסביר למה לא קיבלנו את התשובה, ושאתקשר לאבא ואודיע לו, שכל הכסף יוחזר למחרת לחשבון הבנק שלו.

בכיתי.
בכיתי כי העוול שנגרם לאבא שלי היה גדול.
בכיתי כי עלינו השבוע לקברה של אמא שלי שהלכה מאתנו לפני ארבע שנים.
בכיתי כי הגעתי לגיל בו אנחנו מטפלים בהורינו.
בכיתי כשהתקשר אחד הפקידים בבנק לאומי בחדרה ואמר לי שהוא מזמין את אבא לבנק כדי שבנוכחותו יזכו את החשבון שלו.
בכיתי כשהתקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שניצחנו ניצחון קטן את המערכת הגדולה.

אתמול, במעמד מנהלת בנק לאומי בחדרה, קיבל אבא שלי את מה שהגיע לו כבר לפני שנתיים, והכסף, הוחזר לחשבון הבנק שלו.

הסכום הזה ישמש לתשלום החודש הראשון בדיור המוגן אליו הוא עובר בקרוב.

במקום בו הוא לא יצטרך לעלות מדרגות בצעדים קטנים, מדרגה, מדרגה, במקום בו ידאגו לו לשלוש ארוחות ביום, לחברה, בדאגה ובמסירות, בכבוד המגיע לאנשים בגילו, בכבוד המגיע להורינו.

אז מה אני רוצה להגיד לכם? לא לקבל לא כמובן מאליו. לא מאדם ולא מאף מוסד. כוחנו כצרכנים גדול, גם מול מערכת בנקאית אדירה ועתירת תקציבים.

ואם קשה להוריכם, הושיטו להם יד ועזרו להם מול המערכות הגדולות.

פעם, כף ידינו הקטנה היתה נתונה בידיהם של הורינו, והיום, כף ידם בידינו.

ושוב תודה לכל חברי הפייסבוק, הייתם ועודכם קבוצת תמיכה נפלאה.

מאבא, וממני.

_______________________________

גם את רוצה בלוג משלך? מקום בו תוכלי להשמיע את קולך, לכתוב, לשתף ולהיות חלק מקהילת בלוגריות משפיעה?

 כל הפרטים על הסדנה הבאה שלי ‘בלוג משלך’ ממש כאן בלחיצה על הלוגו. 

בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.

לפרטים והרשמה: 052-3716176

חתימת-מייל-בלוג-משלך

 

עוד מהבלוג של יעלי כרמי

תצוגה מקדימה

לחמניות גבינה של שבת

את לא ממש חייבת לציין את זה כל פעם, נכון? אומרת לי אחת מחברותיי כשאני מספרת שאני נורא אוהבת שע. חוזר מהרכיבה בשבת, ויש ריח של מאפה טרי בבית.  לא, כי את כבר עוברת כל גבול. גם הבעלים שלנו יתחילו לדרוש יחס כזה וזה קצת מעבר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

לייק לחנות בפסג'

אז איפה החנות הזאת? שואל חדרתי אחד חדרתי אחר,  ליד הדואר הישן, בסמטה, נו, זאת שיורדת מיד לבנים, יש שם מין פסג' כזה, שמה. קיבלתי הבוקר הזמנה לעשות לייק לדף הפייסבוק של פוליצר. לא, לא זה מהפרס, אלה מהסופרמרקט. האחים פוליצר....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת 90

בדרך הביתה שתקנו.  אביו של ע. ישב במושב לידו, באוטו הגדול והנוח שהזמנו מסידור הרכב בקיבוץ,  וע. הניח עליו מדי פעם את ידו.  כדי להימנע מפקק גדול שנקלענו אליו, נסע ע. בדרכים עוקפות, בין משתלות וכבישים, תל אביב הלכה והתרחקה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה