הבלוג של יעלי כרמי

מכל האהבות

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת... +עוד

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.

עדכונים:

פוסטים: 162

החל ממאי 2010

מי כתב את הדברים האלה? אני שואלת לפעמים בתדהמה, ביראה. מי אלה האנשים האלה, המשפחות הללו, הרחובות שמהלכים בהם, העיר כולה, מאיפה באו אלי כולם, מתחלפים זה בזה כמו על במה, כשאחד מואר השני חשוך, לפעמים אחד מהם קורא לשני אל אלומת האור, ולפעמים השני דוחף את הראשון מחוצה לו, מבקש את הבמה לעצמו.

22/06/2011

כשהוא ימות, ניסע ללוויה שלו. הבטחנו תמר ואני אחת לשנייה. היינו בנות 15 או 16, וישבנו על המיטה בחדר שלה, או בחדר שלי, מחזיקות את “הר העצה הרעה” של עמוס עוז, קוראות ביחד, בקול רם, עוד דף ועוד דף, במיוחד אהבנו את המשפט “תמרוקי איזבל ותזנוניה”, שהילך עלינו קסם, שהיו בו ריח של דברים אסורים, נלחשים, מרגשים עד מאד שתי נערות בנות 16.

הוא היה פסגת הספרות בשבילנו אז, בימי התיכון, עמוס עוז, ואיחלנו לו, וגם היום כמובן, אריכות ימים, אבל אז, את כל הערצתנו אליו יכולנו להביע רק בהליכה, בבוא היום, בעוד הרבה זמן, אחרי ארונו.

ליד המיטה שלי, על מדף ישן, ישנם תמיד כמה ספרים. כשאני מסיימת ספר, הוא לא מוצא את מקומו בספרייה הגדולה שלי בסלון, לא מייד. כמו חבר טוב, כמו אהוב קרוב, אני צריכה אותו עוד קצת, קרוב אלי, שינחם וירגיע, שיסעיר וידמיע, לדעת שהוא שם.

הייתי הילדה שקראה הכי הרבה בספרייה. קראתי בדרך הביתה מהספרייה, מסיימת את הספר בהליכה, וחוזרת בחזרה לקחת ספר אחר.  את “הילדים מרחוב מאפו” קראתי בפחד נורא, בטוחה שעוד רגע יבואו וישימו עלי טלאי צהוב, ויגררו אותי לרכבת, לשם.

כשמריאנה, “המצחיקה עם העגילים”, מצאה את אמה, בכיתי בלי סוף. את “המאהב” של א.ב. יהושוע סחבתי מתחת לאפה של הספרנית, מספריית “הגדולים”, טובעת במילים, בעלילה המפותלת, כשפרפרים רפרפו בתחתית בטנה של דפי, נגעו גם בי אותם פרפרים, של גילוי הגוף וצבעיו.

איך מתחילים לקרוא ספר חדש? פותחים אותו ומקרבים אל האף. שואפים עמוק, וכשריח הנייר והדבק המשכרים מעלים דמעות של מתיקות, אפשר להתחיל.

איך מתחילים לכתוב? המילים באות, הדמויות מתחילות להתהוות, התחושה זרה, מעקצצת, כמעט מפחידה, כאילו הדמות הזו ,שהתעוררה איתי הבוקר, שנסעה איתי לעבודה, שאכלה איתי כריך, ששטפה איתי כלים והתקלחה איתי, מלווה בכל מה שאני עושה, עומדת מאחורי גבי ואומרת לי:

נו כבר, תכתבי אותי.

כשהכתיבה באה, האצבעות רצות על המקלדת והראש קודח. מילים שלא היו שם רגע לפני כן, פתאום מקבלות אויר וגוף. הן כאן, מולי, על מסך המחשב. אני לוחשת אותן לעצמי, לשה אותן והן נענות לי.

מי כתב את הדברים האלה? אני שואלת לפעמים בתדהמה, ביראה. מי אלה האנשים האלה, המשפחות הללו, הרחובות שמהלכים בהם, העיר כולה, מאיפה באו אלי כולם, מתחלפים זה בזה כמו על במה, כשאחד מואר השני חשוך, לפעמים אחד מהם קורא לשני אל אלומת האור, ולפעמים השני דוחף את הראשון מחוצה לו, מבקש את הבמה לעצמו.

כל אלה אני, אני אומרת לעצמי. אני האנשים, ואני הרחובות, אני הטקסט ואני הסאב-טקסט.

יש ספרים בלתי נשכחים, בלתי נתפסים. כשקראתי את “אשה בורחת מבשורה”, הייתי אורה, גיבורת הסיפור. אין כמעט אף קו משיק ביני ובינה, ובכל זאת הייתי אורה. הלכתי בשביל ישראל, גוררת אהוב ישן על גבי, עד שהכביד עלי המשא ואמרתי-די! ונשמתי עמוק, והסתכלתי גבוה ורחוק, והלכתי הלאה.

בפעם השלישית, מאוחר מאד בלילה, כבר קרבתי את הספר אל עיניי, האותיות היטשטשו, ובסוף הספר, עיוורת מדמעות, אני הייתי זו שנשכבה על קליפת כדור הארץ הדקה, יחד עם הגיבורה.

אני עומדת מול הספרייה בביתי, מעבירה יד אוהבת על הספרים שלי. אני זוכרת מתי קראתי כל אחד מהם, באיזו תחנה בחיי, למה הוא התאים אז ולמה היום. אותיות, סימני פיסוק, ודפים כתובים שטים בדמי בטקסטורות שונות, הופכים אותי למה שאני.

המילים שם, בקצות האצבעות, אני מניחה את אצבעותיי על המקלדת, נושמת עמוק ומהר, ומתחילה.

עוד מהבלוג של יעלי כרמי

תצוגה מקדימה

לחמניות גבינה של שבת

את לא ממש חייבת לציין את זה כל פעם, נכון? אומרת לי אחת מחברותיי כשאני מספרת שאני נורא אוהבת שע. חוזר מהרכיבה בשבת, ויש ריח של מאפה טרי בבית.  לא, כי את כבר עוברת כל גבול. גם הבעלים שלנו יתחילו לדרוש יחס כזה וזה קצת מעבר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

לייק לחנות בפסג'

אז איפה החנות הזאת? שואל חדרתי אחד חדרתי אחר,  ליד הדואר הישן, בסמטה, נו, זאת שיורדת מיד לבנים, יש שם מין פסג' כזה, שמה. קיבלתי הבוקר הזמנה לעשות לייק לדף הפייסבוק של פוליצר. לא, לא זה מהפרס, אלה מהסופרמרקט. האחים פוליצר....

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת 90

בדרך הביתה שתקנו.  אביו של ע. ישב במושב לידו, באוטו הגדול והנוח שהזמנו מסידור הרכב בקיבוץ,  וע. הניח עליו מדי פעם את ידו.  כדי להימנע מפקק גדול שנקלענו אליו, נסע ע. בדרכים עוקפות, בין משתלות וכבישים, תל אביב הלכה והתרחקה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה