הבלוג של יעלי כרמי

מכל האהבות

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת... +עוד

מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.

עדכונים:

פוסטים: 162

החל ממאי 2010

היום אני סוגרת מעגל. לפני 20 שנה התחלתי לעבוד כסוכנת נסיעות באופיר טורס חיפה, והנה אני חוזרת למשרד נסיעות בחיפה. למשרה אליה לקחו אותי בזכות הידע רב השנים שלי, בזכות המקצוענות והמקצועיות שלי, בזכותי. חוזרת לגעת בשמיים כל יום.

02/11/2014

זו הייתה שנה קשה.  זו הייתה שנה קשה ומחורבנת. זו הייתה שנה שחורה ומעליבה.

זו הייתה שנת האבטלה שלי שהתחילה בנובמבר בשנה שעברה, ומסתיימת בנובמבר 2014 בסגירת מעגל וחזרה לעבודה.

זו הייתה שנה בה הכרתי את לשכת התעסוקה מבפנים, פעם בשבוע.

זו הייתה שנה בה ישבתי בלשכה עם אנשים מיואשים שהעבירו את טביעת כף ידם במכונת הזיהוי, ותקתקו את מספר תעודת הזהות שלהם, ובסוף התהליך החזיקו בפתק לבן, שמפנה אותם הביתה, כי לא נמצאה עבודה מתאימה להם.

זו הייתה שנה בה רעדתי כשהגיע טלפון מהבנק, בה התחננתי על נפשי בפני הבנקאים הישירים והעקיפים להגדלת מסגרת האשראי, בה לא יכולתי להרשות לעצמי ולבנותיי כמעט כלום, בה קיצצתי בקניות בסופר, ובה בעיקר הלכתי לישון בלילה, וקמתי בבוקר עם הידיעה הקשה, המעליבה, המביישת, המנמיכה שאני מובטלת.

אני, שעובדת כבר מגיל 24 כמעט ללא הפסקה, שהתחלתי מאפס והגעתי להיות מנהלת משרד נסיעות, שלמדתי לקורסים השונים לבד, שניגשתי לבחינות, שאהבתי את עבודתי אהבת נפש, שהגדרתי את עצמי כסוכנת נסיעות עוד לפני שהגדרתי את עצמי כאמא בימים ארוכים של עבודה מהבוקר עד הלילה, בשבתות, בלילות, שאהבתי למסור את כרטיסי הטיסה ללקוחותיי העסקיים והפרטיים, שתמיד הרגשתי שאני קצת נוסעת איתם, אני – מובטלת.

ועלבון הפיטורים, שהוא אחד מהעלבונות הקשים ביותר. עלבון שמריצים שוב ושוב בראש. ההזמנה לשימוע שביקשתי לדחות כדי להתכונן אליו ואחרי שעה חיכה לי בתיבת הדוא”ל שלי מכתב מעו”ד שמכיוון שלא הסכמתי לתאריך השימוע, אוסרים עלי את הכניסה למשרד.

למשרד. למשרד שלי. שהיה לי יותר מבית. לשולחן העבודה שלי שכל כך אהבתי. למחברות, ללוחות השנה, לתמונות של יקיריי שתלויות על לוח השעם, לרדיו שמנגן שירים עבריים כל היום, למגירות שהיו בהם גם קרם ידיים, ובושם, ולק כדי להיראות תמיד מטופחת. לפינת הקפה. לריכולים הקטנים של הבוקר.

וככה, עם עלבון הפיטורים והמכתב, קמתי למחרת בבוקר, והתלבשתי יפה, והלכתי לפגישת עדכון עם לקוח שנקבעה מזמן, כי לא פוגעים בלקוח, ואף אחד, אף אחד בפגישה הזו לא ידע, שאני, בעצם מפוטרת.

והשבעה שישבתי על העבודה שלי. על עצמי. על מה שהייתי. מכוסה בשמיכה, על כורסת הטלוויזיה של אמא שלי שישבה עליה כמעט עד יום מותה.

והבקרים. ללא תוחלת. בתוך הטרנינג, מול הטלוויזיה, לצאת רק להליכה קצרה, לשאוף אוויר ולחזור הביתה.

נדמה היה שדבר לא נשאר מחיי הקודמים. העבודה, הבית שארזתי, והאוטו שהלך פייפען בתאונת הדרכים. על עצמי אני בוכה, התפרקתי על חזהו של בן זוגי, מרטיבה אותו בדמעות שאי אפשר היה להפסיק אותן,  מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה, משהו מת ובעצם, זו הייתי אני שמתתי קצת , יחד עם כל מה שהכרתי וידעתי, ושהרכיב אותי לחתיכה שלמה ועכשיו רק הלך ונעלם ולקח אותי איתו למקום עמוק וחשוך.

כי להיות מובטלת, בת 50, עם ידע שהולך לאיבוד, עם שלל קורות חיים שמתאימים לזה ולזה וגם לזה, עם ראיונות עבודה מעליבים בה יושבים מולך בזחיחות, וכשאת ‘מעזה’ לשאול על גובה המשכורת מנופפים ביד כאילו מגרשים זבוב טורדני ואומרים: ניתן לך כבר משהו שתוכלי לחיות ממנו.

כל מלאכת כתיבת קורות החיים שהפכה להיות מאוסה, שלא היה בה כלום ממני, מהכישורים שלי, מהכישרונות, מדברים שאני אוהבת וטובה בהם, משהו שיעיד על אופיי. כתבתי, שיפצתי, ושלחתי, מתפללת שמישהו יקרא כבר בין השורות וירים טלפון.

כשאנחנו פוגשים אנשים חדשים, השאלה השנייה, אולי השלישית היא: במה אתה עוסק? ואני, התפללתי שלא ישאלו אותי את השאלה הזו, וכששאלו – התפתלתי.  בדיוק סיימתי, מחכה למשהו חדש, ובפנים – מתתי עוד קצת.

אנשים טובים הושיטו לי ידיים במהלך השנה הזו, ועזרו. חברתי הטובה, תמר, חברת ילדות  שלי, שהכניסה לי כסף לחשבון הבנק.

ומעין, בתי הבכורה, שהתחלקה איתי במשכורת שלה וכל פעם רציתי למות קצת, מהבושה.

וויקטוריה, מנהלת משרד אופקים ברחובות שאמרה לי  בואי, בואי לעבוד אצלנו, ונתנה לי את ההזדמנות לנסות לעבוד מהבית, ועוד הוסיפה, בכעס, על המפטרים, על עזי המצח, על המעליבים – הם הרי קמים עלינו לכלותינו ואני גם צחקתי וגם בכיתי.

ורותי, חברתי הטובה שהזמינה אותי לארוחת בוקר ליד הים בקיסריה והזכירה לי כמה אני שווה.

והאיש שלי, אהוב ליבי, שבמהלך השנה הגרועה הזו, המעליבה, השחורה, עברתי לגור איתו בקיבוץ.

וכאן, בקיבוץ, על המרפסת, בבית שצבענו את קירותיו בלבן, עם הפרחים ששתלתי באדניות, עם הכתף הרחבה שהוא נותן לי, עם השקט והשלווה שלו, עם העזרה הכלכלית, עם עצם היותו מתנה בחיי, יכולתי לחזור לנשום שוב.

לאט. בנשימות קטנות.

והחברות ב SALOONA, שבימים שהרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליי, הן היו שם לתפוס אותי ולייצב, ולומר את שווה. את שווה הרבה גם אם שכחת, אנחנו זוכרות, ויהיה בסדר.

אז אני סוגרת מעגל. לפני 20 שנה התחלתי לעבוד כסוכנת נסיעות באופיר טורס חיפה, והנה אני חוזרת למשרד נסיעות בחיפה.

למשרה אליה לקחו אותי בזכות הידע רב השנים שלי, בזכות המקצוענות והמקצועיות שלי, בזכותי.

אוטובוס חול_800x450

אני חוזרת לתוכנות המחשב שאני אוהבת, ללקוחות, למסלולים, לכרטיסי הטיסה, לשדות התעופה בכל העולם שאת הקודים המקוצרים שלהם אני יודעת בעל פה, למשרה מלאה מהבוקר עד הערב, לפקקים בדרך לעבודה, לשירים העבריים בדרך, לסנדביץ’ בעשר בבוקר,  לארוחת צהריים בקופסאות, לאחריות, לכיף של להתלבש יפה בבוקר ולהשוויץ בחולצה החדשה , במגפיים החדשות.

לפוסט הראשון שלי ב SALOONA, במאי 2010  קראתי ‘אני נוגעת בשמיים כל יום‘, ובו תיארתי את אהבתי הגדולה למקצוע שלי, יועצת נסיעות, עד כמה אני אוהבת את העבודה שלי, והיא מצידה, אוהבת אותי בחזרה.

 וכשאני עוברת על המחברות הישנות שהולכות איתי הרבה שנים, על כרטיסי הביקור של אנשים שהייתי איתם בקשר, על שמות לקוחות שעוד מעט אצור קשר ואגיד: חזרתי. אני כאן. ואפשר להסתכל רחוק, להאמין בעצמי,  ולגעת בהם, בשמיים, כל יום.

עוד מהבלוג של יעלי כרמי

תצוגה מקדימה

לחמניות גבינה של שבת

את לא ממש חייבת לציין את זה כל פעם, נכון? אומרת לי אחת מחברותיי כשאני מספרת שאני נורא אוהבת שע. חוזר מהרכיבה בשבת, ויש ריח של מאפה טרי בבית.  לא, כי את כבר עוברת כל גבול. גם הבעלים שלנו יתחילו לדרוש יחס כזה וזה קצת מעבר...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

לייק לחנות בפסג'

אז איפה החנות הזאת? שואל חדרתי אחד חדרתי אחר,  ליד הדואר הישן, בסמטה, נו, זאת שיורדת מיד לבנים, יש שם מין פסג' כזה, שמה. קיבלתי הבוקר הזמנה לעשות לייק לדף הפייסבוק של פוליצר. לא, לא זה מהפרס, אלה מהסופרמרקט. האחים פוליצר....

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אהבה בת 90

בדרך הביתה שתקנו.  אביו של ע. ישב במושב לידו, באוטו הגדול והנוח שהזמנו מסידור הרכב בקיבוץ,  וע. הניח עליו מדי פעם את ידו.  כדי להימנע מפקק גדול שנקלענו אליו, נסע ע. בדרכים עוקפות, בין משתלות וכבישים, תל אביב הלכה והתרחקה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה