הבלוג של yaelikapitolnik

yaelikapitolnik

עדכונים:

פוסטים: 4

החל מיולי 2018

ביום שישי, ערב לפני ראש שנה , האזנתי לשיחה של ג’ודי ניר מוזס עם מאמן הנבחרת אברהם גרנט.

ונהניתי, ארבעים שנים ביליתי כל שבת במגרשי הכדורגל, והאמינו לי אני אוהבת את משחק הכדורגל, זה משחק גדול. וכן ג’ודי, כן לעודד ילדים  שרוצים להירשם לקבוצות, זאת מסגרת נהדרת

(בפעם הבאה אכתוב מתוך ניסיוני האישי בלבד ,  מהן הסיבות שכל כך טוב להיכנס למסגרת המשחק).

בסיום סיפרה ג’ודי שהבן שלה משחק בקבוצת הכוח, “יש לנו משחק בשבת”, אמרה בהתרגשות ,  וזה עשה לי משהו בלב.
בשבת, אחרי שהאדרתי רגלי ממגרשי הכדורגל במשך חמש שנים, מאז שקפי פרש מאימון, נסעתי לווינטר למגרש הכוח, לראות את הילדים משחקים.
ראיתי את ההורים, משפחות רבות מגיעות למגרש, מתרגשות, מעודדות, הילדים לבושים בבגדי ספורט ונעלי כדורגל.
איזה יופי, חשבתי, מחמם את הלב,  וחזרתי אחורה הרבה שנים.

לכוכב כדורגל שצמח מכדור של סמרטוטים, לסיפור על ילדות אחרת, על ילדות של פעם, שלהורים לא היה זמן להקדיש לילדים, לא היה מספיק אוכל ,לא היה כסף  לנעלים ובטח לא לכדור.

זה סיפור על ילד  שחלם כדורגל.

 סיפור מהחיים.

קפי

 ”מאיפה גנבת את התפוחים, תענה! אתה שומע”, “לא גנבתי, אבא, באמת!, לא גנבתי. לקחתי, קטפתי מהעץ, הבאתי  שיהיה גם לכם”, רועד כולו, עמד למשפט אהרון הקטן בן העשר.

בימים לאחר כיבוש יפו, הערבים ברחו מבתיהם, כנופיות של נערים ונערות יהודים שסבלו לא מעט ממכות מערבים, מיידוי אבנים ומקללות “אטבח איל יהוד” (לשחוט את היהודים) , היו עוברים מבית לבית, בוזזים מכל הבא ליד, ואהרון הקטן לא לקח כלום. הוא רק קטף  כמה תפוחים מהחצר של הערבים והביא אותם הביתה.

“יהודה” אמר אבא, לאח הגדול: “לך תראה מאיפה הביא את התפוחים”.

הדרך מהבית בשכונת פלורנטין לכוון יפו העתיקה, נראתה לאח הגדול שהיה בן ארבע עשרה וחצי ארוכה ומסוכנת, יהודה שהיה ילד שקט , תלמיד טוב, שלא נהג כאחיו הקטן להתרועע עם ילדי השכונה נחשף למסעו המסוכן של אהרון.

“די בוא נחזור” אמר יהודה, אבל אהרון הקטן לא ויתר, הביא את אחיו לאזור הערבי, נכנס לפרצה בגדר, וקטף עוד כמה תפוחים.

את המכות שקיבל באותו היום לא שכח שנים רבות. הידיים הקשות מעול עבודה קשה, הכו לא פעם  על גופו הצנום של “הגנב” הקטן.

המצב בבית היה קשה מאוד, ההורים שהגיעו מדרזדן שבגרמניה בשנת 1933 התקשו להתאקלם בארץ,

היו עסוקים מבוקר עד לילה בעבודה קשה, ואהרון הקטן גדל ברחוב, אהבת חייו הייתה הכדור מסמרטוטים שאיתו נהג לשחק עם החברים בשכונה.

באותו היום, כהרגלו,  הפריע בשיעור , המורה לא הסתפק במכות שנתן לו עם הסרגל על קצות  האצבעות, הוא גם סובב לו את האוזן ושלח אותו החוצה.

החברים כבר חיכו לו בחצר בית הספר, עם כדור הסמרטוטים, שיחקו כדורגל, הוא אהב את הכדור והכדור אהב אותו, הוא עשה בו כרצונו, והיה השחקן הטוב שביניהם.

“ילד, בוא הנה”, אהרון הביט באיש שעמד בצד, הצביע באצבעו לעבר חזהו, כאומר  “אני?”
“כן, אתה! בוא הנה, קוראים לי שוני ואני מאמן בגדנ”ע , תשמע ילד יש לך כדורגל, תבוא, תירשם, ותתאמן, תהיה שחקן גדול!”

אהרון הקטן לא העז לבקש רשות, וגם לא  נרשם, אבל מדי פעם היה שם את הכיפה בכיס והולך לגדנ”ע , מביט בקנאה בילדים שמשחקים, משחק מחוץ לגדר וחולם.

בן שלוש עשרה היה אהרון, כאשר באחד הימים הצטרף לקבוצת נערים ששיחקה בשכונה, והנה אותו איש חביב שוב ניגש אליו, “ילד, תאמין לי, אני יודע כדורגל ולך יש כדורגל, הנה אתה בן שלוש עשרה, בוא תירשם, תשחק בנערים , בנוער, ואח”כ בבוגרים, חבל, יש לך עתיד גדול”.

בדרך הביתה החליט שהפעם ידבר עם אבא ויסביר לו, אבא יבין והאיש הקטן יגשים לו חלום גדול.

אבא חזר מהעבודה בשעת ערב מאוחרת , עייף ורעב, ונדמה לאהרון שהוא אפילו כעס.

זה לא הזמן, חשב לעצמו, ובאותו ערב לא אמר דבר. הוא נכנס למיטה ודחה את השיחה .

הימים חלפו והוא לא העז לדבר עם אבא.

ימי בית הספר תחכמוני העליזים מגיעים לקיצם. לקראת סיום השנה, התקרב מועד היציאה לטיול השנתי וצריך להביא כסף. “אין כסף” אומר אבא, במקום טיול נקנה לך את תמונת המחזור למזכרת.

“אבל אני רוצה לצאת לטיול” אמר אהרון. “או תמונה או טיול” ענה לו אבא.
ואהרון הקטן, מחליט לבחור בתמונה ומוותר על הטיול הנכסף.

כל התלמידים יוצאים לטיול יחד ואהרון הולך לחנות הגרוטאות של אבא לעזור בעבודה.

בתוך הכוך הקטן שבין הגרוטאות, שם התיישב לנוח, סיפר לאבא על אהבתו לכדור, על המאמן שהאמין שהוא יהיה כוכב, ומבקש רשות להירשם לגדנ”ע.

 ”כדורגל?!” אמר אביו, “רק זה חסר לי, עכשיו אתה  בחור גדול, סיימת לימודים , תתחיל לעבוד!”
“אני אעבוד אבא, אעזור לך , ורק אחרי הצהרים אלך להתאמן, בשבת  אשחק”.

“בשבת תשחק?!!, בשבת תלך לבית הכנסת להתפלל!”

“אבל אבא”, “מספיק, תלך לעבוד”, צריך לעזור בפרנסת המשפחה”!
וכך, תוך כמה ימים הוא סידר לילד עבודה בבית חרושת קטן, בשוק בצלאל, עבודה על מחרטה.
שמונה שעות  עמד על רגלים דקות כגפרורים, רץ מדי פעם  לשירותים, רק כדי לנוח מעט, ובערב, כשהוא תשוש, הלך לבית ספר מקס פיין ללמוד.

הוא שנא את העבודה, היה לו קשה ומשעמם, הוא חלם כדורגל.
השעות לא עברו, ובערב, היה עייף מכדי להבין מה בדיוק רוצים ממנו המורים.

הוא חיכה ליום שבת כדי לנוח ולישון, ושוב אבא חשב אחרת, אהרון הקטן נדרש ללכת לבית הכנסת להתפלל.

כל אותה התקופה אהרון לא נגע בכדור במציאות, שיחק רק בחלומותיו ולא ראה דרך איך יוכל לשחק אי-פעם במשחק האהוב עליו ביותר.

חמש שנים חלפו וההזדמנות הראשונה הגיעה. הוא חייל בצבא, מדריך טירונים בבה”ד ארבע.

התחרות שאמורה הייתה להתקיים אחר הצהרים, גרמה להתרגשות גדולה, המשחק מול קבוצת חיילים מפיקוד הדרכה. הבסיס  היה כמרקחה, כולם נהרו למגרש, התווכחו, התערבו, וחיכו לרגע המיוחל, לשריקת הפתיחה…

אהרון שכונה “קפי” (קיצור שם המשפחה) לבש את מדי המשחק, עלה למגרש, גבה קומה, יפה תואר כמו שחקן קולנוע, שיחק בתפקיד  בלם אחורי.
שיחק כאילו לא חלפו חמש שנים. הוא כיכב, אהבתו למשחק נכרה בכל רמ”ח אבריו, הקבוצה ניצחה, והוא ידע שהוא יצליח,  שום דבר לא אבוד.

הוא התחיל להתאמן במרץ רב ושיחק בכל הזדמנות בזמן שירותו בצבא.

מיד עם השחרור, פנה למאמן “משה וארון” שאימן את הפועל רמת גן, “תשמע, אני משחק כדורגל ואני מבקש להיבחן”. “איפה שיחקת? האם יש לך כרטיס ליגה?” שאל המאמן.

“לא, אין לי כרטיס  ועד הצבא לא שיחקתי באף קבוצה, אבל יש לי כדורגל, אני משחק בלם אחורי, תבחן אותי ותן בי אמון, אני לא אאכזב אותך”.

“חכה בחוץ, נראה מה אני עושה איתך” אמר לו המאמן,
אך האימון הסתיים והמאמן הלך מבלי שהתייחס אליו.

פגוע מהיחס המזלזל, החליט קפי לא לחזור.

למחרת אחר הצהרים, התייצב במגרש גלי גיל, אצל היריבה העירונית מכבי רמת-גן , שהייתה בליגה נמוכה.

ישראל  חליבנר היה המאמן, “אתה רוצה להבחן? תתלבש!”

האימון החל בשני סיבובים סביב המגרש ואז נקבע ההרכב, “מה אתה משחק” שאל המאמן, “אני בלם אחורי” ענה לו. חליבנר העמיד את עצמו כחלוץ ואת קפי כבלם, בבעיטה הראשונה של קפי הכדור התעופף מחוץ למגרש, הגיע עד הכביש הראשי והתפוצץ. המשחק נמשך, קפי עושה מספרת היישר לתוך פרצופו של המאמן, האף נפתח לו והוא נזקק לעזרה רפואית, בתוך הכאב, אמר:
“תוציאו לו כרטיס ליגה, אני צריך אותו”.

כך התחיל להתגשם החלום והתחילה תקופת הזוהר.

תוך זמן קצר,  התאחדה קבוצת מכבי רמת גן עם הכוח תל-אביב, קפי מונה לקפטן הקבוצה,  היה מעוז ההגנה, והקבוצה בהנהגתו של המאמן “מוסיק ליטבק” העפילה לליגה הראשונה.
בשנת 1965 בהנהגתו של המאמן “יצחק שניאור” זכתה הקבוצה באליפות הראשונה.
בהמשך הוזמן לסגל נבחרת ישראל, נסע עם מכבי תל אביב כשחקן חיזוק למסעה המפורסם בדרום אמריקה ובמשך שנים רבות  אימן קבוצות בכל הליגות, התפרנס מההובי שלו והיה מאושר.

לימים, אמר משה  וארון, מאמן הפועל רמת גן: “הטעות הגדולה שלי ביותר בחיים הייתה שנתתי לקפיטולניק לחצות את הכביש”.

עוד מהבלוג של yaelikapitolnik

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 2 years

מהי תרבות בשבילך?

מוזמנים להיכנס לעמוד הפייסבוק שלי - https://www.facebook.com/yaelshow/ מהי תרבות בשבילך? מספרת סיפורים . קומיקאית, ואם ספר אחד שכתבתי והשני בדרך, נחשב, אז אני גם סופרת. גדלתי במשפחה ברוכת ילדים בשכונת נווה...

תגובות

פורסם לפני 1 year

צחוק והומור כדרך חיים

חברות יקרות מדי פעם  אשתף אתכן בסיפורים  ןבחוויות  וארועים מהחיים שלי. הסיפור שלי על חלום שהיה עצור בי במשך שישים שנים, שהתגשם כנגד כל הסיכויים והוכיח שלחלומות אין גיל ואין גבולות. זה סיפור על קושי ועל התמודדות, על...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה