הודו, את עושה לי טוב – יומן מסע יום 12 – 25/7/16

בחורה עם מחשב נייד
יומן מסע – יום 12 – 25/7/16
הבוקר קמתי מוקדם ועשיתי שיעור צ׳יפונג עם נטלי ושרית.  היה נפלא.  באמצע השיעור פתאם מגיעה אישה עוצרת לידי ואומרת : ״אני לא מאמינה, עידית!״
כשראתה שאני מזהה ומבינה שאנחנו מכירות אבל לא ממש זוכרת מי היא, היא  שואלת ״את יודעת מי אני?״
עניתי לה בכנות שלא.
היא הזכירה לי.  המפגש איתה בכמעט גג העולם עם סיכוי אפסי שניפגש הפתיעה אותי והמראה שלה תלוש מתוך קונטקסט ההיכרות בנינו בחבלה אותי והוציאה אותי פיתה.
רחלה היקרה, כמה נעים וחם היה המפגש הזה איתה ככה על הבוקר.
עולם קטן.
לאחר ארוחת בוקר והמפגש המרגש הלכנו לרכבים.  שוניל המתין לנו ליד הרכב.  הוא נראה רענן ומחוייך.  ככה נראים לאחר למעלה מ 24 בביקור בבית עם האישה.
הפתעתי אותו כשנכנסתי לשבת מאחוריו ואפשרתי לחברה שלי למסע לשבת מלפנים.  זאת לא היתה בחירה קלה. התגעגעתי אליו.
מצד שני רציתי שקצת יעריך אותי שאני שותקת ושקטה וגם לפרגן לחברה.
הנסיעה היתה בדיוק 30 שניות.
מסתבר בדיעבד שסיגל אירגנה את הרכבים כדי להימנע מטיפוס בעליה שהיתה במסלול כדי להקל.
זה היה מפתיע ומצחיק שעל הבוקר כבר עשינו בתחתונים.  כולל שוניל.
את הבוקר התחלנו בסיור במנזר נשים טיבטי.  המראה השונה של נשים רבות צעירות ומבוגרות, מגולמות שיער ולבושות בגלימה קדומה הכרוכה על גופן.  ץמראה גברי ולא נשי.
הצצנו לחלל ממנו בקעה מוסיקה מודרנית קצבית בקולי קולות והופתענו לראות נזירה עומדת ורוקדת ריקוד משוחרר ושמח.  לידה ישבה קבוצת נזירות ששיחקה משחק שולחן חברתי.
מפגש בלתי אמצעי עם נזירה צעירונת בת 20 היתה מעניינת.  היא שיתפה אותנו שבחרה להצטרף למנזר בצעירותה, על לימודים וקורסים שהנדירות לומדות וקצת על חיי היום יום במנזר.
היום הנזירות במנזר היו עסוקות וטרוד ות בהכנת מסיבה גדולה לרגל קבלת תואר או משהו של נזירה אחרת.  ניכר היה שההתרגשות היתה בשיאה.
בסיום הביקור במנזר התחיל לרדת גשם.  בתחילה הוא היה סביר אולם כשהתחלנו ללכת לכיוון היעד הבא שלנו הגשם התחזק וירד בזעם.
כולנו בלי יוצאת מהכלל נרטבנו עד לשד עצמותינו.  רטובות ונזירות מהשיטפון שתפס אותנו, עלינו למשרדה של יו״ר ארגון נשות טיבט, שם נפגשנו אימה לשיחה והיכרות עם הארגון המופלא שהיא עומדת בראשו.  ישבנו צפופות ורטובות אך מרותקות.
ארגון TWA נשות טיבט הינו ארגון שפועל להגנת זכויות אדם.  היו״ר של הארגון, Erin chaos שמה, טיבטית שהגיעה להודו עם הוריה כשהיתה תינוקת.  לפני למעלה משלושים שנה הארגון הוקם והחל את פועלו לקידום מעמד הנשים בכלל ונשות טיבט בפרט.
לדבריה בניגוד לעבר קיים שינוי לטובה במעמד האישה אך לא מספיק.
לדבריה אין אפליה קשה והיום נשים מלומדות ויוצאות לעבודה.  עדין קיים פער השתכרות  בין גברים לנשים אך יש שינוי והוא מורגש.
הארגון המופלא הזה פועל בכל העולם למען קידום זכויות הנשים.
בימים האחרונים אני תוהה בעניין ההיסטורי בין סין לטיבט המעורר תהיות ומחשבות כיצד בימינו אנו העולם שותק.
Free Tibet
הגיע הזמן!
הוקסמתי מהיו״רית המרשימה והמעניינת, מהפשטות והרכות שהקרינה, מהדרך בה בחרה לשתף אותו במידע ההיסטורי מנקודת מבטה.
נשבתי בקסמיה וכולי מלאת קנאה והערצה על עבודת הקודש החשובה שהיא וחברות הארגון ברחבי העולם עושות ופועלות.
במסע פגשתי המון נשים מקומיות מיוחדות ומעניינות אבל מכולן פגשתי שתי נשים חזקות, עוצמתית שהמשותף בניהן עשיית מעשה.  שתי נשים שקמו ועשו ועושות למען אחרים.  לא רק דיברו.
ועוד איך עשו וגרמו ועדין גורמות למהפכה ולשינוי בחייהם של ילדים, נשים  ואנשים רבים.
שלה מנהלת בית הספר ברישיקש, mother miracle school, והגברת שפגשתי היום, ארין.
שתיהן נשים חזקות עם לב רחב ועצום, אמיצות, נחושות, בעלות חזון ואג׳נדה בחייהן.
במסע הזה החלטתי גם אני לעשות מעשה.  אני מגבשת את הביצוע והוצאתו לפועל וכמו שהיום קראתי את הסלוגן שנכתב על חומת בית הספר בכפר הילדים הטיבטי עליו אספר בהמשך –
An individual can make a change
רטובות וחשות אי נוחות החלטנו לחזור למלון שהיה במרחק הליכה להחליף בגדים.
לשמחתי הטרק שהיינו אמורות ללכת בוטל בשל תנאי מזג האוויר והבוץ שהצטבר באיזור ההליכה.
חסכתי לעצמי התלבטות שכן לאחר המאמץ העילאי שעשיתי אתמול החלטתי מבחירה לא לעמוד שוב במסע הזה באתגרים והבריאות שלי אינה משחק.
תיאמתי עם סיגל המדריכה שככל והטרק יתקיים אני אעשה את רובו בריקשה מדליקה.  בחרתי להימנע מעומס נוסף.
לאחר שהחלפנו בגדים ושתינו מים רותחים עם ג׳ינג׳ר ולימון, המשקה הלאומי החדש שלי, חזרנו לרכבים.
הפעם חזרתי לשבת מלפנים.  שוניל! משהו הנהג הזה.  שוב פעם פונה אליי בכינוי מם.  בחיי הוא לא מצליח להפנים את השם שלי האהבל הזה.  יס מם, יס מם, יס מם וחיוך חמוד מתחת לשפם.
הוא מבסוט הבוקר שוניל.  טוב, אפשר להבין.  עוד 3 ימים זה ייגמר.
היום הוא אישר שלא היו לו תיירים רעשניים וקולניים שמנשנשים בלי הפסקה כמונו.  היינו גאות ומבסוטיות, טוב ברור, אין כמונו.
נסענו בדרך המפותלת המפחידה מעל מדרונות בגבהים מטלטלים לכפר הילדים הטיבטי VTC,  כפר הממוקם בכפר.  בכפר הילדים יש בית ספר וגן ילדים.  המתחם משמש גם כיתות לימוד וגם מקום מגורים.
שוניל ניווט את הרכב בתנאי שטח לא פשוטים לאור הגשם שירד ומפולות הבוץ שהצטברו על הכביש.
פחד אלוהים.
בכפר המרגש הזה גרים יתומים וגם ילדים שנשלחו על ידי המשפחה שלהם.  סיירנו במתחמים לפי הגילאים והכיתות לימוד והתרשמנו מילדים מאושרים, חייכניים, שמענו צחוק של ילדים, ראינו ילדים משחקים, שרים, רצים, מדברים, מתחבקים עם המורה או המטפלת והתרגשנו.
נכנסנו למתחם הילדים הקטנים בגילאי הגן וראינו את חדר השינה שלהם עם מיטות קטנות מסודרות ועל כל מיטה בובת פרווה אישית.  המקום נראה מדוגם, שמח ונקי.
פגשנו עם ילדים בגילאים גדולים יותר וצפינו בהם בזמן ההפסקה משחקים, מדברים וצוחקים.  מראה נעים ומחמם את הלב.
על חומות בית הספר כתובות מספר סיסמאות שהם דרך עולם של העם הטיבטי והדאלי לאמה.  אחת הכתובות מצוטטת למעלה.
כתובת אחת תפסה את עיני והכתה בי כשהבנתי!
זה בדיוק מה שאני חושבת, אומרת ומאמינה –
My religion is simple.
Kindness is my religion 
בהחלט!
מזדהה עם המשפט הזה המהווה חלק מהאני מאמין ומהאמונה שלי.
את המשך היום והצהרים בילינו במטבח של ריטה.  הודית מקומית בת 32 שמחפשת שידוך טוב.  בנתיים עד שתמצא היא מלמדת תיירים ובעיקר ישראליים לבשל בישול הודי נפלא קל וטעים.
היום למדנו לבשל ארבעה דברים –
צ׳אפטי (=כמו פיצה עירקית רק עבה יותר)
אלוגובי (= תבשיל כרובית ותפוח אדמה)
דאל עדשים (=כמו מרק עדשים)
פולאו ירקות מתובלים עם אורז
במטבח הצפוף לא היה מקום לכולן.  אסתר הבית מאמא שלנו תפסה פיקוד ובישלה יחד עם ריטה חתיכת ארוחה שבסיום הבידול זללנו וחיסלנו בשקיקה.
ריטה אישה מקסימה, מצחיקה ונעימה שמדברת שילוב של עברית ואנגלית.   מדהים איך במטבח הקטן הצפוף הצר מלהכיל יוצר מארבע נשים, על כיריים של 3 גזיות, יצאו והתבשלו תבשילים טעימים, חמים, ביתיים שאי אפשר להפסיק לאכול.
פגשנו המון מטיילים ישראלים צעירים פיתחנו עמם שיח נעים וחברי על הקושי לחיות בישראל ועל הסיבה למה הודו.
הם היו קצת על משהו טוב כי הם היו אנרגטיים קצת יותר מדיי אבל אני לא בטוחה.  אפשר להבין אותם למה הם שמחים במקום הזה.  החלופה בישראל מורכבת אינטנסיבית וקשה מדיי.
רק שישמרו על עצמם, יהיו זהירים ויחזרו להורים שלהם בשלום.
בין ההכנות ושיעור הבישול לארוחה הטעימה מצאתי לעצמי כמה דקות ארוכות לבד, בשקט.  אני ועידית.  ממולי נוף הררי עם עננים בגובה העיניים, ציפורים דואות בשמים, ושלווה.  שקט.  המולה סביבי אבל הצלחתי להתנתק ומצאתי עצמי בשקט שלי.
הודו.  את עושה לי טוב.
כדי לחזור לרכבים נדרשנו לטפס במעחה עליה מאד תלולה.
כבר שירדנו לביתה של ריטה הודיעה לי סיגל שהיא ארגנה לי רכב שיעלה אותי בעליה על מנת שלא אתאמץ.  ובאמת בדרכנו לרכבים עליתי יחד עם חברתי למסע שגם לה העלייה היתה קשה לטיפוס למונית שהקפיצה אותנו על קצת העליה.  העניין היה שהמונית נסעה ברוורס את כל הדרך במעלה העלייה.
במורד העלייה המונית עמדה עם הגב לקצה העליון של העלייה ומאחר והכביש צר נבצר מהנהג להסתובב למטה.
זה היה קורע מצחוק ולא הפסקתי גם כשהתיישבתי ברכב מס׳ 3.
אגב כל החברות למסע הגיעו לפנינו לרכבים וכשערכתי מהמונית ההפוכה ראיתי ששוניל התחיל ללכת לכיוון כי לא ראה אותנו.
דאג לנו החמוד.  התפקע מצחוק כשראה את הכניסה שלנו לקצה עם החלק האחורי של המונית.
זה באמת היה מראה שונה והזוי.
הודו, נפלאות הן דרכיך.
הנסיעה חזרה לאיזור המלון היתה שוב דרך כביש צר ובוצי והלחץ היה גדול.  צרחות, אמירות כמו סמאללה, שמע ישראל, אמא, אלוהים ועוד ועוד פנינים נשמעו שוב ושוב.
השוקולד מריר שסוף סוף מצאתי נרגיע וניחם מפני הפחד.  יאללה, אם להתהפך ולהתגלגל אל מותי במדרון התלול לפחות יהיה לי את הטעם גן עדן של שוקולד בפי ובזכרוני כדבר אלוהי וטעים שהספקתי.
שוניל נהג אלוף ותותח.
הגענו בבטחה ובחתיכה אחת עם שתי שורות שוקולד מריר בבטן ישירות למרכז השוק.
ק
נ
י
ו
ת
תענוג.
לאחר מקלחת טובה וניסיון לארגן את התרמיל ושפע המתנות המזכרות הבגדים הצעיפים ועוד מיני לקראת העזיבה מחר על הבוקר, הלכנו לארוחת ערב במסעדת פאב שכונתית.  כמובן שאי אפשר לעבור דרך חנויות ובסטות בשוק שעדין פתוחות מבלי להסתכל ולקנות.
לידינו ישבה חבורת בחורים צעירים ששתו יחד אם איני טועה כשלושים בקבוקי בירה.  הם היו שיכורים והורחקו מהמסעדה ואף בהמשך ראינו שנעצרו.
עם תחילת הליכתנו חזרה למלון חבורה של שישה כלבים גדולים ליוותה אותנו כל הדרך עד הכניסה למלון.
חמודים.
צריך מזל בחיים.
היום החלטתי שאני מפסיקה רק לדבר ולחלום, היום החלטתי שאני הולכת לעשות.  לעשות למעני, למען משפחתי ואהוביי וגם למען אחרים.
״הלב הוא כמו גן.  ניתן לגדל בו חמלה או תיעוב, איבה או אהבה.
אילו פרחים תבחר לגדל בו?״
(בודהה)
לילה טוב יום 12 במסע המופלא הזה.  יום של התרגשות, שמחה, חופש, הנאה והארה עם תובנה.
יום נפלא היה לי היום.
מחר יום חדש.
יום עמוס ורווי.
זהו.  כבר רואה את הסוף.  הוא כבר ממש כאן.
imageimage