צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.
עדכונים:
פוסטים: 157
החל ממאי 2011
בנעורי נהגתי לקרוא בשקיקה יומני שואה, אותם ספרי זיכרונות בלתי נתפסים של אנשים אחרים, אלה שלא שפר עליהם גורלם כמו על המשפחה שלי.
במקביל, לא הבנתי את מהות השתיקה המדוברת של הדור שלא סיפר, והדור שלא שאל. איך אפשר לא לשאול ואיך כל זה מסתדר עם המנטרה “לזכר ולא לשכוח” עליה גדלנו? קצת קשה להבין דברים כאלה כשאתה שייך למשפחה סקרנית ופתוחה לשיחה, אצלנו זה לא היה קורה!
כך חשבתי עד לפני שנה לערך, עד שגיליתי שהמציאות הפוכה, אנחנו תופעת-שתיקת-השואה. עברנו את השואה באופן כה מובהק, שלא ברור איך הצלחנו להדחיק עובדה זו ולהחליט שזה “משהו של אחרים”. ידענו שאנחנו שייכים כרונולוגית לדור שלא שואל ובאותה נשימה לא הטרדנו את עצמנו בעובדה שלסבא אין משפחה (למרות שהיכרנו תאורטית את עץ המשפחה, ובו ארבעה אחים ואחות, וידענו גם שלמעשה אין זו שושלת דמוית עץ, אלא שעון חול שעובי צווארו כעוביו של גרגר אחד). באיזשהו מקום היו רשומים שמות ותאריכים, ידענו שהיו, ידענו שניספו, אבל אלו אנשים מעולם אחר, לא קשורים אלינו. לא סיפרו לנו על מותם, גם לא סיפרו לנו על חייהם.
סבא וסבתא היקרים, יקים שמחים, אופטימים, מצחיקים, טובי לב, מתפעמים מנופים, מתרבות, אנשי מילה וספר, הגם אתם ברוטוס? איפוא היה הפצע הזה? ואיך נתפסנו אנחנו כה לא מודעים?
לפני חודשים ספורים מצאנו דברים שכתבה סבתא לפני 30 שנה. סבתא התכוונה להקריא אותם ביום השלושים למותו של סבא, לנו, נכדיה, אך היא מעולם לא קראה את המילים הללו, שכל כך מפתיעות אותי עכשיו. קשה לי לקשר אותן לסבתא או לסבא, כמו שקשה לי להפנים את התהליך שעברה בנסיון שלא עמדה בו לבסוף, לשבור את השתיקה, גם 36 שנים לאחר שהסתיימה המלחמה.
סבתא כותבת (בגרמנית, תרגום יפה של אבא שלי עם תיקונים קלים שלי):
ועכשיו, שנים רבות אחרי שגם סבתא, שהשם יתברך קרא לה כבר מזמן (גם זה ביטוי מוזר לסבתי האפיקורסית), הצטרפה לוולטר שלה ולזכרונות הגנוזים שלהם בבית הקברות של קרית ביאליק, נותרו הארגזים.
ארגזים של חומרי גלם מהם אני מפסלת את הזכרונות שלא סופרו: מכתבים בכתב גותי קשה לפענוח של פרידריך, מכתבים שכתבו קטה וולטר על מכונת דפוס ישנה בשני העתקים (אחד לשלח, אחד לארגז), הפואמות שכתב סבא על המוות והחיים, ושפע תמונות יפות להפליא שמוכיחות שאני נצר למשפחה שוחרת תעוד ויזואלי ומילולי.
אני סורקת את האלבומים התמונות והמכתבים. כצלמת, הדמויים מרתקים אותי. מהתמונות האלו, של האחים החיים (כך זה בתמונות), ועם קורטוב של פרשנות גמישה במודע ושלא במודע, נוצרת היסטוריה משפחתית.
מדי פעם מסתדרות התמונות לרצף שמעמיק את ההיכרות עם אחת מהדמויות, וביחד עם שברירי זיכרון עמום וקטעי מכתבים מתגבש לכדי הוולדו של זכרון חדש.
חלק מתהליך בניית הזכרון פורסם גם כאן בסלונה:
» אין עצוב מזה: מיומנה של אם שכולה
» זן ואומנות ניגוב הטוסיק – איך ללמד ילדים לנגב?
» הפעוטה שראתה ושמעה את אמא שלה בפעם הראשונה בגיל שנתיים
» 3 טריקים עם מסקרה מהמאפר של ביונסה
» רק דברים טובים: שפתון אדום חלומי
» וידאו: איך לעצב את הגבות בבית?
» 5 דברים שיעשו לכם זיקוקים במיטה
» 5 דברים שכל אישה צריכה לדעת על גברים
תגובות