זוהי שקיעתה של הזריחה

כשבן שלי הלך לים.
על חיכוך גזעני אחד, בימים שאחרי חוק הלאום.

סתם יום של חול, חופש.

ביום חמישי הלך המתבגר עם חברים לחוף תל אביבי. בשלב מסוים עמד עם שני חברים במים, נהנה מהגלים כשאדם עם משרוקית סימן להם להתקדם לעברו (לכיוון החוף). כשהתקרבו אמר להם: “אה, אתם מדברים עיברית? הייתי בטוח שאתם ערבים. סליחה, טעות”.

IMG_1969

היו הרבה ערבים באותו יום בחוף, אולי בשל חג הקורבן. לא ברור למתבגר וחבריו אם בעל המשרוקית היה בתפקיד ומה בדיוק התכוון לעשות אם היו "כאלה", כלומר דוברי ערבית. בתחילה חשבו שהוא מסמן להם לצאת מהמים (היה דגל שחור “אבל אמא, לא אמרת לי שזה אסור…”) והם ילדים קצת חננות, אם היה מבקש – היו יוצאים (אני חושבת…). אבל בעל המשרוקית הסתחבק והורה להם להתעלם ולהמשיך כרגיל, להנות.

רק למחרת, כבדרך אגב, סיפר לי המתבגר על האפיזודה הזו. זה נשמע מאוד מוזר. ניסינו למצוא לזה הסבר חיובי וזה לא היה פשוט.

באותו יום פורסם המקרה בקרית ים, בו הוכו שלושה צעירים ערבים, אחרי שלדבריהם המכים בררו שהם אכן כאלה – ערבים.

המראה של הגולגולת הפצועה העביר בי צמרמורת. זה יכול היה להיות בני (אם היה ערבי “חלילה”, או לא מצליח לשכנע שהוא לא כזה).

ואם לא בני, זה יכול להיות הרופא הנפלא מפנימית א’ בבית לחולים כרמל, זה שטיפל באבא שלי. אחד מאותם בני אדם נדירים, שלא צריך מראה ממשי כדי לדעת שהילה יוצאת דופן של אנושיות עוטפת אותו. רק שזה לא הוא, רק שזה לא הוא.

ואם לא הרופא המלאך מפנימית ב’, הרי זה רופא אחר.

יום אחד אמו או אביו של המכה תאושפז ויטפל בו רופא (או רופאה) ערבי ואח ערבי יקח ממנו דגימת דם. אולי הוא בעצמו יאושפז, הרי אינו נמנע מאלימות. מה אז?

יום אחד הוא עצמו (או שכמותו), במסגרת שירות צבאי, נשק בידיו ומולו עומד דובר ערבית. האם באורח פלאי יעלמו האיסטינקטים האלה?

שבת עכשיו, כשאני כותבת שורות אלה. אני מחכה לתגובה הנחרצת של חברי הממשלה ובפרט ראש הממשלה. לא נסכים לדברים כאלה, הוא יגיד. אני מקווה שלא יאזן את הפצע הזה מול "מקרים אחרים". אחרי שבועות רגישים, חוק הלאום, הפגנות מתוקשרות, אחרי ששרת המשפטים מברכת רק את הדרוזים על חג הקורבן, לא יתכן שראש הממשלה יתעלם מארוע בו אזרחים שלו נפגעים על רקע גזעני, על רקע הלאום, דווקא בתקופה בה חוק שנוי במחלוקת עורר רגשות חזקים.

אוסיף את דבריו כאן, כשיתפרסמו.

[youtube F1IundkSmAg]

אין פנאי, אין פנאי ואין עוד תקווה
הכל מתמוטט, נשאר רק חלום
כשהפטרייה הופיעה, פתאום בחלון
אין ספק ש… אין ספק ש…
זוהי שקיעתה של הזריחה

 

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.