אז למה בעצם לנסוע לפולין?

עקב החוק הפולני החדש כדאי להעלות לסדר היום הציבורי ולשולחן מקבלי ההחלטות את שאלת המשלחות לפולין

מסע בי נוער לפולין. צילום: נגה אפק

ביום שישי אישר הפרלמנט הפולני חוק האוסר לאזכר את חלקו של העם הפולני בפשעים שבוצעו בשואה. על פי החוק  אין להשתמש בביטוי "מחנה השמדה פולני" עבור מחנות המוות הנמצאים בשיטחה. החוק חל גם על המבקרים בפולין שאינם אזרחיה. העוברים על החוק צפויים לקנסות ואף עונשי מאסר.

לאור החוק הפולני הגיע הזמן להציף שוב את שאלת ״מסע מחנות המוות״ בפולין. נראה שאנחנו מציבים את מדריכי המסע הזה וילדינו בפני דילמה – האם להלך על ביצים ולכבס את האמת, או להסתכן במאסר וקנסות? יתכן וברגעים אלה משרד החוץ נערך להוציא תקנות והדרכות חדשות ליוצאים למסע. התקנות יסבירו כיצד לא להרגיז פולנים – יש להדריך את היוצאים שאין להגיד דבר שיכול לרמוז שלפולנים יש חלק ברצח ההמונים של הדורות שקדמו לחברי המשלחת. התלמידים יסיירו בגטו, יראו את מיקומו בתוך העיר, ידלגו בין מחנות מוות, יעמדו מול דרגשים, ערימות הנעליים, תנורים, גדרות תיל – אבל אסור להם להגיד בקול רם מי השחקנים בבמחזה הבלתי נתפס של המאה העשרים הנפרש מולם.

ניתן לשאול שוב: מה הם מטרותיו של המסע והאם הוא עדיין רלוונטי. יש חשיבות גדולה בזיכרון העבר והבנתו.

עם זאת, יש לזכור ש״המחזה״ הזה לא החל בבורות ההריגה ובמחנות המוות. הוא החל שנים קודם לכן, כשהדמוקרטיה הגרמנית התקפלה לתוך עצמה על ידי מנהיג שביטל כל חוק וכל גוף שילטוני שהפריע למשילות שלו. הוא החל בעם שמסר את גורלו ואת יכולת להחליט ולחשוב בידיו של המנהיג הזה והאמין שרק הוא יכול. הוא החל בתעמולה שהציגה חלק מהעם כבוגד נחלולי, תת אדם, בר מוות.

כל זה לא קרה בפולין ואין סיבה לנסוע דווקא לשם כדי ללמוד את השלב הזה. אבל, עם החוק הפולני החדש, לא ניתן לדבר גם על שיתוף הפעולה שצומח על קרקע אנטישמית, לא ניתן לספר באופן מלא על התפעול של מכונת המוות, על מי שמר על הגטאות, מי הלשין, גזל או הציץ מעבר לגדר. בכל אופן – לא על אדמת פולין. שם מותר לדבר על חסידי אומות עולם.

כל זה אקטואלי עבורי. לפני כחודשיים ישבתי בפגישת הכנה להורים לקראת המסע לפולין. ההורים שאלו על המלונות וסידרי הביטחון ואני שאלתי: ״בשלטון הפולני העכשווי – האם אין מגבלה על התכנים שאפשר להעביר?״ התשובה היתה הססנית. ״אנחנו עוקבים אחרי זה, עד כה לא נתקלנו במגבלה מהותית…״.

והרי לכם מגבלה מהותית. החוק הפולני לא בא כרעם ביום בהיר – מנהלי המשלחות עקבו אחרי גישתה של ממשלת הימין בפולין מאז עלתה לשלטון,  דרך מחשבה המאפיינית את הגדרת ה״פטריוטיות״ במשטר ימיני קיצוני.  ע״פ הגישה ״פטריוטית״ זו, יש להציג את העם בגישה הירואית אולטימטיבית: להדגיש את השגיו ואופיו הנפלא, להכחיש כל כתם בעברה של האומה.

הגיע הזמן , אם כך, לשאול שוב: האם פולין הוא המקום הנכון ללמד את ילדינו? האם פולין תכתיב את הנרטיב הנלמד? מה ילמדו שם בדיוק מלבד לקבל שיש בעולם חוקי השתקה והכחשה? האם פולין ראויה להנות מהכנסות בתיירות-מחנות-המוות? האם ראוי שמשרדי החוץ והחינוך יגיבו לחוק הפולני בביטול המסעות?

אולי הקניות בקניונים של וורשה לא שוות את המאמץ, אחרי הכל. ומותר, מותר להשוות.

בקרו בבלוג שלי העוסק בתקופה ההיא מנקודת מבט אישית (ארכיב-לוג).

מפסיקים לשלוח את הילדים לפולין – דף הפייסבוק.

תמונה:  ינינה זסלבסקי אפק, מתוך הבלוג ״אפקים מטיילים״

מסע בי נוער לפולין. צילום: נגה אפק

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.