עוד קמפיין אחד

האם יאיר נתניהו מובטל או אלוף הקמפיינים?

caricaturexl

רבות דיברו על הקריקטורה האנטישמית שפירסם הבן המובטל(?) של ראש הממשלה ועל נועם ההליכותיו בכלל.

גם מי שאינו חובב של ראש הממשלה, חייב להודות שהתנהלותו כלפי חוץ כולה גינוני נימוס ואיפוק (ברשתות החברתיות הוא מהלך לפעמים על הגבול, אבל מי זה ״הוא״ כשמדובר ביצוג וירטואלי?)  וגם רעייתו מתנהגת באופן תרבותי כאשר היא מופיעה בפני הציבור.

ואילו הבן, הוא לא שייך לדור הישן הזה. מה שבדור הקודם נהגו לשמור בבית פנימה הוא מוציא החוצה. הפנים מושפרץ לכל עבר כמו תוכן של פצעון בגרות שמשתחחר לחופשי.

לאט לאט אנחנו מתרגלים למציאות הזאת. מה שהפתיע אותי הפעם, הוא הדרך שהציבור מנתח את היציאה האנטישמית:

 לא, לא אלה שניסו להוכיח שזה בכלל לא אנטישמי.

או אלה שאמרו ״זו לא הנקודה, ילדי תימן, הם התחילו, לשרוף את כולם״, אלה כאן כבר מזמן.

או עלה ששתקו. האב, האם ואלה שלעולם לא יגידו משהו שיכעיס את הצמד.

מה שמרשים ולא לטובה, הוא הניתוח השיווקי של המהלך ואת זה ראיתי משמאל וגם מימין: מנהלי קמפיינים, ״מומחי״ תקשורת ושיווק הסביר מדוע זהו מהלך גאוני או מטופש. האין זה כמו לנתח את הרוטב של מנה מעוף מקולקל? כמו להתפעל מעריץ צמחוני? מהלך כזה מכשיר קמפיין כזה כאילו הוא ככל הקמפיינים.

היו נגיעות כאלה בעבר, ברור. אבל אף אחת מהם לא זכתה לניתוח כזה ולא לשתיקה גורפת של הממשלה של העם היהודי בציון.

העולם הפך ציני מספיק עד כדי שהוא מוכן שוב לספוג פרופגנדה גזענית טהורה כל כך באופן נרחב. פרופוגנדה שאף אחד לא יכול להגיד עליה ״אסור להשוות״, כי היא היא הדבר עצמו. האווירה מוכנה להמשך הקמפיין שבו כל אירוע יהיה קיצוני במעט מקודמו עד שאין לדעת מתי הנקודה המדויקת בו הופך אדם לבהמה. מכירים את התהליך.

השלב הבא בוא יבוא.

 

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.