פרדוקס הרעלה

דיכוי נשים או דיכוי תרבותי? וגם: ערך ויקיפדיה תמוה והרבה יצירות אמנות מבוססות רעלה.

מוחמד בן סלמה, טוניס אישה עם כבש וקוסקוס

בין דיכוי נשים למלחמת תרבות – הלבוש המסורתי מגיע לספר החוקים

יש משהו אובססיבי בהתיחסות החברה למלתחה של נשים, בפרט נשים מוסלמית מסורתיות.

picasso-women-of-algiers
 פאבלו פיקסו, נשות אלג׳יר

מנהיגי דת מוסלמים (ויהודים) מיחסים לכיסוי נשים חשיבות עליונה. הם מסבירים שלא רק שבכוחה של מלתחה נשית ״להחטיא״ את האדונים (כלומר להניע חצי מהאנושות לנהוג באלימות כלפי החצי האחר) , אלא שסטיה מקוד הלבוש המוכתב (המכונה ״צניעות״) מחוללת מלחמות, מיבשת נהרות ומניעה לוחות טקטונים.

אין פלא שהעיסוק בגרדרובה הנשית הפך לפוליטי. האיראנים, למשל, רואים בחג׳אב כאחד מסימלי המהפכה ובאי לבישתו  – כניעה למערב. מיד לאחר המהפכה ב-1979 הוכרזו תקנות לבוש מחמירות, שאף מצאו את הדרך לספר החוקים. דווקא במשטור הלבוש הנשי, מכל שלל הלכות האיסלם, משקיע הממשל האיראני משאבים עצומים.

בעיני המערב הרעלה מייצגת את האופל המזרחי.  היא היצוג הוויזואלי של הפליטים ולכן יוצרת התנגדות ופחד, עד כדי התערבות המערכות הפוליטיות והמשפטיות במלתחה הנשית גם כאן. עוד לפני מלחמת הבורוקיני (תקנות של רשויות מקומיות בעיירות לאורך החוף), התפרסמו בצרפת תקנות האוסרת על סממנים דתיים במוסדות החינוך, בשם עיקרון החילוניות. בפועל התקנות הללו נאכפת בעיקר בנוגע לכיסוי ראש מוסלמי ונערות מוסלמיות מצאו את עצמן מחוץ למערכת החינוך.

אמפנה סאטו, תאילנד בורקה, 2010
אמפנה סאטו, תאילנד
בורקה, 2010

שני המקרים האלה, במזרח ובמערב, לכאורה מנוגדים, אבל בסופו של דבר תוצאתם דומה: משטור ומגבלות על לבוש נשים. אלה דורשים מהנשים המוסלמיות להתכסות והאחרים דורשים מהן להתפשט, כשהרעלה מהווה סמל של שיעבוד ודיכוי נשי מחד ודיכוי תרבותי מאידך.

כאשר כוחות פוליטיים נכנסים למשוואה נוצרת תסיסה והתנגדות. הנשים האירניות נלחמות על הזכות לוותר על החיג׳אב ונשים מוסלמיות במערב, גם אם אינן דתיות, בוחרות בכיסוי הראש כהתנגדות לכפיה תרבותית.

עבאס קווזארי, איראן האקדמיה לשוטרות, 2006
עבאס קווזארי, איראן
האקדמיה לשוטרות, 2006

 המלחמה על החג׳ב בויקיפדיה

האירופאים לא המציאו את איסור החיג׳אב. בטוניס, למשל, היה חוק דומה (איסור כיסוי ראש באוניברסיטאות ומשרדים ממשלתיים) שהתבטל רק ב-2011 (מהפכת היסמין) ועד היום היחס לחיג׳אב שם אמביבלנטי.

דווקא איראן, סמל לכפיית החיג׳אב, הקדימה באיסור כיסוי ראש.  באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, רזה שאה פהלווי הושפע ממדיניות ההתמערבות של אטאטורק והוציא חוקים האוסרים על לבוש חיג׳אב, שנאכפו בתקיפות (ויש אומרים אכזריות) על ידי משמרות-אנטי צניעות. השאה נאלץ בסופו של דבר לבטל את התקנות.

בויקיפדיה מתוארת תקופת האיסורים של השאה בפירוט רב תוך שימוש בתאורים ציוריים שאינם אופייניים לאנציקלופדיה השיתופית (״יש האומרים שאפילו היטלר וסטלין לא היו עושים דבר כזה״, ״המצב היה בר השוואה למצב היפותטי בו נשים אירופיות מצוות לצאת חשופות חזה לרחוב״ וכן תאור עתיר פרטים על אכזריות ואלימות תהליך הכפיה והאפליה נגד נשים בצ׳אדור גם כשהתקנות בוטלו).

לעומת הפירוט הרב של אכזריות השאה בתקופת איסור החג׳ב, התקופה הנוכחית מתוארת ב…עידון מסוים. בערך מוסבר שכבר לפני המהפכה החל ״תהליך טיבעי״ ע״פ רצון העם של חזרה לחיג׳אב, שאימץ אותו כסמל דתי ולאומי גם על ידי נשים חילוניות כאות לסולידריות. רק נשים מעטות התנגדו ורוב המתנגדים בכלל עזבו את איראן. לקינוח מצוטט סקר שנעשה בין 531 (!)  נשים ש״מוכיח״ שקיים רוב ברור המצדד בחוקי לבוש נוקשים.

אין זכר בערך הויקי הזה לחוקים המחייבים לבישת חיג׳אב, לעיסוק האינטנסיבי במישטור החיג׳אב, להחמרת החוקים עם השנים, לכנסות והמעצרים ולהתקפות החומצה על נשים ״לא תיקניות״ ברחובות. כמובן שלא מוזכרת המחאה הנשית נגד החיג׳אב בעבר (כמו מחאת ששת הימים), ובהווה.

חומר למחשבה למי שמסתמך על ויקיפדיה.

אפילוג

בחזרה להווה: חוף הים הוא המקום בו הפער בין גברים ונשים מוסלמים בולט במיוחד. הבורקיני הומצא במערב כדי להקל על נשים מוסלמיות, לאפשר להן חופש מסוים ולצמצם במשהו את הפער הזה. צרפת עדיין מגששת ומתלבטת. במבט מהמזרח התיכון הדרישה להתפשט ע״פ חוק נראית תמוהה במיוחד.

אתנחתא

 

 

נוואשה טאוואקולין, איראן ללא כותרת מהסדרה ״הקשב״, טהראן 2010
נוואשה טאוואקולין, איראן
ללא כותרת מהסדרה ״הקשב״, טהראן 2010

 

ג'אנן אל-עני, עיראק (כיום לונדון) ללא כותרת
ג'אנן אל-עני, עיראק (כיום לונדון)
ללא כותרת

 

 

ליילה שווא, עזה היד של פטימה
ליילה שווא, עזה
היד של פטימה

 

 

מוחמד בן סלמה, טוניס אישה עם כבש וקוסקוס
מוחמד בן סלמה, טוניס
אישה עם כבש וקוסקוס

 

לאלה אסעידי, מרוקו מהסדרה נשות מרוקו 2005-6
לאלה אסעידי, מרוקו
מהסדרה נשות מרוקו 2005-6

 

 

שאדי גדיריאן, איראן
שאדי גדיריאן, איראן

 

אחמד מורשדלו, איראן ללא כותרת, 2008
אחמד מורשדלו, איראן
ללא כותרת, 2008

 

 

בושרה אלמוטווקל, תימן מה אם, סדרת החג׳ב.
בושרה אלמוטווקל, תימן
מה אם, סדרת החג׳ב.
פאטמה אבו רומי, כפר טמרה
פאטמה אבו רומי, כפר טמרה

 

שאדי רזאי, איראן פוסטר, פורטרט עצמי
שאדי רזאי, איראן
פוסטר, פורטרט עצמי

 

עלע אוואד, מצרים גרפיטי
עלא עוואד, מצרים
ציור קיר

 

אנרי מאטיס זורה במרפסת
אנרי מאטיס
זורה במרפסת

 

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.