ההפסקה האחרונה

אלו התוים האחרונים מפרי עטו. על מהגרים, געגועים לתרבות בוגדנית, שירה, תרגום…
(מוקדש לתמי, ביתו של ורנר)

ורנר פרנק
ורנר פרנק

שלוש שנים אחרי שהבין שמשפחתו נמחתה כמעט כולה מעל אדמת גרמניה, איבד סבי גם את וורנר. כדור טועה  סיים את חייו של האדם הצעיר. רות, אישתו ההרה של וורנר, לא היתה בתו הביולוגית של סבי, אבל המאורעות באירופה של המאה ה-20 גימשו הגדרות שכאלה.

ביום השנה למותו של וורנר, כתב סבי לאחותו:

״אחותי!  מאחר שאני כותב לך על כך כמעט בכל מכתב, אולי יווצר אצלך הרושם שאני יוצר פולחן סביב דמותו של אותו צעיר שנלקח מעימנו בטרם עת. זה צורך פנימי, אך הוא  גם משחרר, למרות הסתירה המילולית. אולי אצליח להסביר לך  את שניהם – את ה"צורך" ואת ה"שחרור". את ואני, כמו מיליוני יהודים אחרים, מצווים לכבד את ימי הזיכרון של יקירנו, אך איננו יכולים לעשות זאת כי איננו יודעים את יום מותם, ועלינו לדמיין את קבריהם בה בשעה שאין אנו יכולים לדמיינם, כי מקום קבורתם אינו ידוע. קברו של וורנר ויום הזיכרון שלו הם עבורי תמונה סמלית של הקברים וימי הזיכרון  הבלתי ידועים.״

ורנר וולטר, פליטים שמצאו מולדת חדשה, חלקו אהבה אובססיבית משותפת לתרבות של המולדת הישנה, ובפרט למוסיקה קלאסית. לכן, כשכתב את הסונטה ״Die letzte Pause״ לזכר ורנר, השתמש סבי ביצירה המוסיקלית כאלגוריה לחיים שנקטעו.   

לאחרונה מתרגם אבי מכתבים מהמאגר האינסופי שלנו, בהתלהבות הולכת וגוברת, ובכישרון שלקח לו כמעט 80 שניה להתגלות.  זו הפעם הראשונה שהוא מתרגם שירה. תרגום שירה היא מלאכה על גבול הבלתי אפשרי, והוא עשה כמיטב יכולתו.

כפי שהוא נוהג בעת תרגום מכתבים,  הוסיף המתרגם  (אבא) באורים שיובאו כאן למטה. (לסונטה הזו היה כבר תרגום ישן, אבל התרגום הקודם לא מבהיר את האלגוריה המוסיקלית, לכן אבי החליט לתרגם מחדש.)

ההפסקה האחרונה/וולטר בכרך

מגרמנית: דני בכרך

אלו התוים האחרונים מפרי עטו,

עוד הספיק לכתוב הַפסָקָה של חצי תיבה.

ועתה ההפסקה מפרידה אותנו ממרחבו,

האֵלֶם והנֶעֱלָם ללא מִדָה.

הו מִידת הזמן, מדבירה כל הַפסָקָה

בקצב פעיל, בהשוואה עצמית נֶאֱצָלָה!

ועתה ההיפרדוּת והרתיעה

מול קיר שלא נברא!

 .

הו מדת הזמן, את רצף החיים טוֹוָה!

בּשל אילְמוּת חָרֵד ליבי

אילם אני קורא בביתי-

 . 

-בַּפַּרטיטוּרָה: את האמונה הלוהטת

של נוער נוגע במוות. לךָ, יַקירי, תודה:

אליךָ אבוא! – אַחַר ההפסקה האחרונה.

 

 

דבר המתרגם (אבא שלי):

שיריו של ולטר היו רחוקים ממני – אם בשל השפה ואם בשל היותי רחוק משירה, לדאבון ליבו של אבי. גם עכשיו לאחר שהתחלתי לעסוק בירושה הכתובה של הדורות הקודמים, לא מצאתי עדיין את המפתח לחלק משיריו, כולל השיר "מידת הזמן" (שמו של השיר בתרגום קודם, י.ב.) – הן בגירסה המקורית והן בתרגום הקודם לעברית. למרבה הפלא, עם העבודה, כל פעם נפתרו סודות אחדים. אני מקווה שהתרגום ייטיב עם אלה שאינם יודעים גרמנית. מאחר שמחד אינני מומחה לשירה, ומאידך שירה ניתנת לפירושים שונים, אשמח לשמוע מכם תוספות, דעות ותהיות. וכן סליחה על המשוגות שנשארו. 

"ההפסקה האחרונה" הוא שיר אבל על צעיר, אוהב שירה ומנגינה ש"שירת חייו באמצע נפסקה". השיר משתמש במוסיקה ובמונחים מוסיקליים.

"הפסקה"  – כשכותבים תווים יש סימנים המצביעים על אורך הצליל וסימנים על אורך ההפסקות בעת ביצוע היצירה. סימנים אחרונים אלה נקראים בעברית "הפסקות", בגרמנית Pause  ובאנגלית rest . הפסקה של חצי תיבה פירושה שבתיבה מסוימת כלי מסוים נדרש לשתוק ב"מדת זמן" של מחצית תיבה. המנגן "מבצע" זמן של אלם; עליו "להעלם" ולהיות במצב "אֵין". מילים אלה מופיעו בשיר.

המושגים המוסיקליים מקבילים למשך החיים של בן אדם. בשניהם יש ממדי זמן, קצב, הפסקה וכו'. הפרטיטורה (ספר התווים) במוסיקה מקבילה למהלך החיים. השיר נע בין מימד הזמן במוסיקה ומימד הזמן הקצוב של חיי אנוש. הפסקה של מחצית התיבה דומה ל"מחצית החיים". ההפסקה האחרונה היא המוות.

השיר המקורי כתוב בצורה המורכבת ביותר של השירה: צורת הסוֹנֶטָה.

בסונטה שני בתים בעלי 4 שורות, ושני בתים בעלי 3 שורות. החריזה וגם המשקל בצורת הסונטה הם לפי כללים מוקפדים, אם כי נהוג להתאים את המשקלים  לתכונותיה של השפה הספציפית. גם מי שלא יודע גרמנית יכול להבחין בתופעות אלה בשיר המקורי.

קשה מאוד לתרגם סונטה, במיוחד כשרוצים טכסט נהיר. העדפתי את בהירות הטכסט, אך השתדלתי לשמור על כללים ככל שהיה בידי.

הסונטה בחוברת השירים של וולטר בכרך.
הסונטה בחוברת השירים של וולטר בכרך.

הערות והארות לגבי התרגום יתקבלו בברכה.

עוד בנושא: פואמה סטירית על אורחים מגרמניה. 

 

 

 

 

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.