האם עמק השווה נמצא בהרי השומרון?

עברתי את המחסום ויצאתי לסיור מעבר לקו הירוק.

בניגוד לג׳ודי שלום-ניר-מוזס, אני מאמינה במפגשים והכרות גם עם מי שתפיסת העולם שלו שונה מאוד משלי, וכך מצאתי את עצמי מעבר לקו הירוק, מסיירת במחוז בנימין בהדרכת המתנחלות ברשת.  (״כן, נראה לי שהרכב ממוגן״, אמרה לי אחת מהמארחות, רחלי).

בשטחים לא ביקרתי שנים. גם כשבדקתי "איפה הכיבוש", עשיתי זאת ממקום בטוח (יחסית):

[youtube pB24C_c8ju0]

תמר הציגה את  הבלוג "מתנחלות ברשת" ואת הסיור שתפרו לנו:

[youtube J-tHxKhI0lc]

לא ידעתי שכך הן מרגישות! היתכן שמי שמדיניות הממשלה פועלת ע״פ דרכו, מרגיש כל כך נרדף? ניכר שהתחושות האלה חזקות מאוד אצל המתנחלים, הם רוצים להיות נאהבים.

כשאני מנסה להסתכל מתוך עיני הנשים שפגשתי, אני יכולה להבין את התחושה. זהו ציבור מונחה ערכים, פועל מתוך אמונה שלמה, ששם דגש על חינוך (משמעותי…) ועשיה למען הכלל.  "איך זה יכול להיות", הן שואלות את עצמן, "שאחרי כל הנתינה הזאת, ההקרבה האישית, אנחנו בעמדה של הרע בסרט הזה? מה רוצות מאיתנו אומות העולם?"

בכל אופן, תמר הציגה את הסיור ככזה שמתמקד בסיפורי נשים וחיי היום יום שלהן,  ואני חשבתי שבאמת עדיף להתמקד באלה.  ממילא לא רציתי לשמוע טיעונים אידאולוגיים ולא זכות אבות. עמק השווה לא נושק להרי השומרון – לא אחפש אותו כאן.

המדריכות המתנחלות מלאות קסם אחת אחת : נעימות, מסבירות פנים, אינטליגנטיות. בקלות מצאנו נושאים משותפים.

איתנו נסע במיניבוס הפיל שבחדר, כלומר הפיל-שבמיניבוס. הפיל ישב בשקט, מאפשר לנו ללמוד אחת על השניה, לצחקק, להביט בגבעות עגלגלות הפרושות עד אופקו של שטח C. המיניבוס חלף על פני ישובים קטנים עם שמות עיבריים יפים, כמו "טלמון" או "דולב". לפעמים, מרחוק, אפשר היה לראות פאתי כפר ערבי. רק פאתי. על רקע הנופים אפשר לדמיין לרגע שאין שום בעיה בכל הפסטורליה הזאת. הרי על מה הרעש? קצת "טלמון", קצת ״פאתי״ ומרחבים…כל כך יפה ורגוע. יש מקום לכולם.

_DSC0158 copy

אבל מדי פעם הפיל-שבמיניבוס הזכיר לנו את קיומו, למשל כשתמר הסבירה שכבישי הגישה לכפרים הערביים  אסורים לישראלים (יהודים?), וקראה להם ״כבשי אפרטהייד״. (בציניות אולי, אבל). הדרך הראשית בה אנחנו נוסעים מותרת לכל, אבל לכפרים רבים אין גישה ישירה אליה, אפילו לא גישת אפרטהייד. שילוט לישובים ערביים כמעט ואין, גם לא לרמאללה הסמוכה.

_DSC0148 copy

 

[youtube TDh6o4Eun14]

בדולב אנחנו מקבלת הסבר על האולפנה לנערות במצוקה, מיועד עבור אלו שנצאות בתחתית סולם המוחלשות. המטרה הראשונית של מנהלי האולפנה היא פשוטה: לגרום להן לרצות לחיות. אנשי הישוב שותפים בפרויקט: כל אחת מהנערות ״מאומצת״ ע״י משפחה מקומית, ואפשר לנחש את ההשפעה על הישוב הקטן. אילאיל שואלת אם הנערות חייבות להיות כאן (היא מתכוונת – האם אפשר להכריח מישהו להיות מעבר לקו), ומסבירים לה שגם אם הן לא רוצות, הרי הסביבה עוינת – לאן ילכו? קצר בין השאלה לתשובה.
״שב בשקט״, אני אומרת לפיל, ״זה לא המקום שלך. במדינתנו מופרטת הרווחה אין לנערות האלה עשרות אלטרנטיבות, וזה נראה  כמו מקום טוב בשבילן. הלוואי שירצו לחיות בשביל משהו, גם אם בשביל ארץ ישראל השלמה״.

בבית קפה עם נוף בראשית, על יד טלמון, אנחנו פוגשים בבת גלים שער המרשימה, אמו של גיל-עד ( אחד משלושת הנערים שחטיפתם ורציחתם זיעזעו את הקיץ שלנו) ואת העיתונאית אמילי אמרוסי שסיפרה כמה קשים חיי המתנחלים תחת שילטון צבאי.  אנחנו ממשיכות בכביש המתפתל, חולפים ליד עוד כמה ״פאתי״, בדרך  לשילה המקראית , וליקב ברחלים  (בשלב זה הפיל כבר סמוק, אולי זה היין).

photo (2)
סלפי-צל בשילה הקדומה

במשך היום, לצד סיפורי הנשים, אנחנו עוברים באתר ארכאולוגיה חשוב (נטול מבקרים), יקב,  בית קפה עם נוף מרהיב,  בית בד.  אם לא המציאות – אופציות מצוינת לטיולי סופשבוע. לחזק את התחושה חולק ספר אתרים שימושי בשם ״יש״ע זה פאן – מדריך החיים הטובים ביהודה ושומרון״.


_DSC0208 copy

בערב, בדרך למחסום בו ישאלו אותנו מהיכן באנו ולאן פנינו ומי ארז (טוב, זה לא) ,  אנחנו שומעות על חייל שנדקר ועל טרמפיסטית צעירה שנדרסה למוות בפיגועים משני עברי הקו הירוק. כמו שתמר אומרת, גורלנו קשור זה בזה אם נרצה או לא נרצה.

image

waze

 

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.