ברחובות של שכונת הפועלים, נווה שאנן.

זאתי ואני במנהרת הזמן, במסע בין נווה שאנן של הכרמל וזו של הכרך הגדול. יש גם וידאו.

זאתי מהפרברים כותבת:

אפשר היה לחיות חיים שלמים בשכונה שבה גדלתי, בלי לצאת.
קולנוע אחד, תיכון אחד, שלוש קופות חולים, המון מכולות,  סניף דואר, קונדיטוריה, תנועות נוער – אבל רק עם חולצה כחולה. ספריה, בית כנסת, מגדל מים שקראנו לו "המגדל" במילעל. מרכז קהילתי, בית אדום,  פיצריה וגלידה.
הבת של המורה לפסנתר למדה איתי בכיתה, גם הבת של הקצב, והבת של הרופאה והבן של המנקה.
יעל , שהיתה הבת של המורה להיסטוריה ושל הסגן מנהל, גם.
כשרצינו לצאת מהגטו  עלינו על קו 28 והגענו למרכז הכרמל.
כשרצינו לברוח לחו"ל עלינו על קו 901 ונסענו לתחנה המרכזית בתל אביב.

רחוב נווה שאנן היה כל כך מסעיר מבחינתנו שהאופציה לעלות על קו 5 ולנסוע לדיזינגוף בכלל לא הייתה קיימת.
האפשרות לקנות ארבעה זוגות נעליים במחיר של אחד היתה לא פחות מחלומית. בעודף אפשר היה לקנות צעיפים וסיכות וחגורה ותיק וטבעות. לקינוח קנינו חצי מנה פלאפל ולימונדה מתוקה. הרגשנו על גג העולם.
כמו סינדרלות עלינו בסוף היום על האוטובוס שהחזיר אותנו אל לב האחידות הסוציאליסטית שנווה שאנן שכונתנו הצטיינה בו.

כשעלה הרעיון לפוסט משותף חשבתי על יעל ועל נווה שאנן. רחוב נווה שאנן התל אביבי שגם ממנו יש לנו זכרונות משותפים, נראה לי כמו התחכמות משעשעת.

ואני, יעל הבת של המנהל, ממשיכה:

אני ו"זאתי מהפרברים" גדלנו באותם רחובות של שכונת נווה שאנן, זאת שבעיר הפועלים שעל הכרמל. (יום אחד נספר מה זה "אופי נווה שאנני". יש דבר כזה!)
נווה שאנן של תל אביב הייתה חלק מ"הרפתקאת העיר הגדולה" שלנו, אז, כשגרנו בעיר הצפונית. התחנה הראשונה כשיורדים מקו 901.
עבר זמן רב מאז, וידענו תאורטית על השינויים שחלו באזור, משהו שקשור בפועלים.
וכך, ביום שישי של לפני שבועיים ויתרנו על השלאפשטונדה ויצאנו למדרחוב נווה שאנן, השאנז אליזה של שכונת הפועלים "האחרת" נווה שאנן.

זאתי בדקה את ה"נייקי", ואני צילמתי באייפון את מה שראינו:

[youtube 6jzM7qcdhYA]

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.