ניו יורק Je T'aime

ללכת בלי ולהרגיש עם.

הדילמה התמידית בעיר גדולה ומגניבה: להסתובב עם מצלמה או בלי?

לכאורה: עם. אני צלמת, אני אוהבת ערים גדולות ומגניבות, אוהבת לצלם אנשים, אוהבת לבודד .

ברם – אוהבת גם לדלג בקלילות ברחובות העיר נטולת משא עודף, אוהבת לטפס במדרגות המטרו כאילו אני עושה את זה יום יום, כאילו שמי אדריאן, יש לי מינוי ל-Moma, אני עובדת בדאון טאון, ומדי פעם נוהגת לאכול בתאילנדית בשדרה השמינית פינת החמישים וחמש.

עצם העובדה שאני יודעת שהיא שם (וקשה להתעלם מהמצלמה כבדת המשקל שלי) משנה את החוויה ואת היכולת שלי להטמע, להעמיד פנים כאילו אני שייכת. כשאני עם המצלמה אני כבר לא אחת מיני רבים: אני ציידת ואת כלי הנשק שלי אי אפשר להסתיר. איילות עשויות להביט בי בחשדנות, דוב אחד עשוי להגיד לי "צלמי אותי! זה לעיתון?".

אני גם לא אוהבת לצלם כשיש איתי עוד מישהו, בפרט לא מתבגרת להוטת שופינג (והמסע האחרון, אשר יגורתי,  הוכרז כמסע שלה).

וחם, וכבד לי. אז לא לקחתי.

אבל יש אייפון ואני לא יכולה להתאפק.

התמונות שהוא מפיק לא חדות ומבריקות – וזו אסטטיקה עכשווית.

יש בו משהו לא מורגש ולא מאיים – אפילו השומר במוזיאון לא נרעש כשאני שולפת אותו.

הוא קל לשימוש ויש וידאו.

תוצאות:

וידאו: שלושה ימים בניו יורק עם אייפון ומתבגרת.

מוסיקת רקע: Angels, xx

[youtube wmAMC5shEHs]

לאן נעלמו צילומי האייפון, גליה יהב (הארץ 22.7.2013): לכאן.

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.