הבלוג של יעל ברזילי

יעל בפינה

צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.

עדכונים:

פוסטים: 157

החל ממאי 2011

אישה אירנית כותבת על המאבק לזכויות אדם, יאוש ותקווה בטהרן של היום. “חשוב שיהיה דיאלוג בין אירנים וישראלים, ואם את יכולה לשלוח לי את התגובות? אני רוצה לדעת מה אנשים בישראל חושבים”.

11/06/2013

צילום: יעל ברזילי, 2008 (סדרת הרעלות)

לפני 4 שנים, אחרי המחזה המבוים שנקרא “הבחירות באירן” יצאתי לרחוב, אני ומליוני אירנים, למחות נגד מעשיו של אחמדינז’אד. לפני הבחירות הוא שיקר ללא הרף בתקשורת על השגיו ולא חדל להעליב את המועמדים הרפורמיסטים ותומכיהם (שהיוו את הרוב).
ולבסוף הוא זייף את התוצאות, הכריז על עצמו כמנצח והחל בכהונתו השניה. אחמדינז’אד והמנהיג הרוחני ידעו שתמיכת העם מהם והלאה,  והדבר עורר את כעסם. לפיכך הם פצחו ב”פעולות תגמול”.
יצאנו לרחובות, להפגין בדרכי שלום, והבריונים שלהם התקיפו אותנו בגז מדמיע, אלות ורובים. ההתקוממות העממית הזו נמשכה חודשים אחדים. נעצרו אלפי אנשים, מאות עונו ועשרות נהרגו, ואז ירדה המחאה אל מתחת לפני השטח. המשכתי לצאת לרחובות בכל פעם ששמעתי על הפגנה, אבל מיספרנו הלך ופחת, שהרי רבים נעצרו.
כשבתי הכלא התמלאו החל הממשל לשחרר בערבות חלק מהאסירים. הם שוחררו אחרי חודשים של עלבונות ועינויים. מפחד שאזוהה, אינני יכולה לפרט את הדברים שראיתי ושמעתי. בכל מקרה, הממשלה לא מאפשרת חופש פעולה למשוחררים בערבות.
את יודעת, אם הממשלה תדע שאני בקשר עם ישראלי כלשהו, אני יכולה לקבל גזר דין מוות כ”מרגלת של הממסד הציוני”!
בארבע השנים שעברו מחשבותי ותקוותי נעים ונדים. בתחילה הרגשתי שאי ציות שאינו אלים לא יקדם דבר – אנחנו צריכים להלחם! אבל עכשיו כשיש לי ילד – הסכנה מוחשית יותר. לפעמים אני חושבת שאסור שנרד לרמת הבריונים של הממשלה. הם נמצאים בעמדת הכח, המשחק שלהם אינו הוגן. הם ינצחו ואני אפסיד בקרב ואאבד את שאריות כבודי. ימים אחרים אני מקווה שכח חיצוני יבוא לעזרתינו, אבל אני מבינה שאף אחד לא יטרח לעשות זאת רק למען זכויות האדם שלנו. לרוב אני שרויה בהרגשה שאין מוצא. ארצי היפה היא הכלא שלי והיא גם תקבור אותי. לעולם לא אחזה בדמוקרטיה אמיתית או חופש בארצי. הדיקטטורה תשאר פה גם אחרי מותי.
בד בבד עם מחשבות אלה, עדיין נותרה בי תקווה. אולי אחרי לכתו של המנהיג הרוחני, העם ישתמש במומנטום כדי להפטר מהממשלה, או אולי משהוא אחר יהווה טריגר לכך.
אבל אין לי שום תקווה ממשית לעתיד. ככל שאני זוכרת, תמיד המצב נהיה יותר ויותר גרוע. הלוואי והייתי מאמינה בניסים.
אינני מאמינה.

A panoramic view of Tehran. Photographer: Maryam Ashoori

בתקופה האחרונה פירסמתי סדרת כתבות על החיים באירן, ערב הבחירות לנשיאות (14 ביוני).
הענין שלי בחיי היום יום באירן התגבר כשפגשתי את שירין (שם בדוי). נפגשנו לראשונה ב-2009 בארה”ב, זמן לא רב אחרי הבחירות הקודמות באירן – הבחירות של התקווה הירוקה שהתנפצה. הכרתי אירנים לפני שפגשתי אותה, ויש לי חברים אירנים נוספים (מישהי כתבה כתגובה לאחד הפוסטים: האירנים הם אחינו האבודים).  עם שירין נוצר קשר מיוחד, וסקרנות הדדית. היו לנו שיחות ארוכות על החיים בישראל ובאירן, על היום יום, על היחס לדת ולנשים, על אומנות, ומצאנו שתפיסת העולם שלנו דומה.
באותה תקופה הפצת סיפור הפרת זכויות האדם באירן היווה אבן מרכזית בחייה של שירין. בד ובד היא רצתה לספר על יופיה של אירן והתרבות העתיקה שלה. יום אחד, כחלק ממטלה של קורס ראיינתי אותה על חייה. ישבנו בגן יפה ושליו ב”ארצם של הגיבורים ומדינתם של החופשיים”, בלב בירת זכויות האדם סן פרנסיסקו, ואת שטף דיבורה לא ניתן היה לעצור.
היא סיפרה לי את קורות קרובי משפחתה מהתקופה שאינה זוכרת, התקופה שמיד לאחר המהפכה. סיפור משפחתה המורחבת כלל שקרים והעמדות פנים, שרפת ספרים אסורים, כלא, עינויים עד כדי שגעון, אונס.  ואז סיפרה על חייה שלה, כילדה, כסטודנטית, על הכמיהה לחופש, על צמיחתה של התנועה הירוקה, על חברים שנעצרו, עונו, וכאלה שמתו בכלא “בדרכים טיבעיות” , על התקווה הגדולה והשבר הגדול בעקבות הבחירות של 2009. היא סיפרה על ההחלטה לעזוב את אירן, ועל הפעם הראשונה שהרגישה חופשיה ועדיין כבולה על ידי הפחד והדאגה לשלום משפחתה.
סיכמתי במחברת ככל שיכולתי, שמונה עמודים של כתב יד, שמעולם לא נערכו או הוצגו בשום מקום. אולי יום אחד אמצא דרך לבקש את רשותה לפרסם.

הבחירות המתקרבות היוו עבורי טריגר לפרסם סדרת כתבות על אירן, ולהאיר את הנקודה שכה חשובה לשירין:  אירן היא לא רק נשק גרעיני. אירן היא מעוז של הפרת זכויות אדם בוטה.
התחלתי בפוסט צבעוני ואופטימי על חיי היומיום דרך אופנה ומגבלות לבוש – פוסט צבעוני שזכה לתהודה הרבה ביותר.
בעקבותיו פוסט אורח של אישה אירנית שחיה מחוץ לאירן, מסבירה את הפוליטיקה האירנית מהזוית שלה. עבור הישראלי, כל המנהיגים האירנים דומים זה לזה – אנחנו מדרגים אותם לפי מדד אהדת ישראל שלהם ותשוקתם לפצצות גרעין. עבור תושבי אירן, מדובר בזכויות הפרט – ההבדלים בין המנהיגים תהומיים. למרבה הצער נושא זכויות הפרט אינו משאבים, ולא פצצת גרעין. הוא גורם לשאר העולם לפיהוק גדול.

יש פוסטים נוספים שחשבתי לכתוב בנושא, אבל אז הגיע אלי הטקסט שתאר יום בחיי אישה אירנית, אישה שחיה כל חייה באירן. לא הזמנתי אותו, היא מצאה דרך לשלוח אותו אלי. היו ויש עדיין חששות כבדים. אמנם ננקטו צעדי זהירות, אבל הסכנה קיימת. “תודה שאת מפרסמת את זה” היא כותבת  “חשוב שיהיה דיאלוג בין אירנים וישראלים, ואם את יכולה לשלוח לי את התגובות? אני רוצה לדעת מה אנשים בישראל חושבים”.
אני חוששת, חוששת מאוד. היא זו שלוקחת את הסיכון. אני שואלת שוב אם היא בטוחה שכדאי לפרסם. ואז היא שולחה לי את הטקסט שפירסמתי פה. על תקווה ויאוש.

עוד מהבלוג של יעל ברזילי

תצוגה מקדימה

מאיפה יש לך את האומץ, גברת זליקובסקי?

‫יום אחד, לפני כ-4 שנים, כשהגברת אלה זליקבסקי, היתה בכיתה ב', הביא אחד הילדים לשעור את אוסף השטרות שלו.‬ אלה, התבוננה בשטרות ושאלה את הדבר הראשון שעלה בדעתה:  מדוע יש על השטרות רק גברים? זה היה בשעור ‫"חקר" - שיעור בו כל ילד...

תצוגה מקדימה

לא נבחרות, לא בוחרות - יש פמניזם חרדי.

על My stealthy freedom, נשים איראניות שמוחות בפומבי על חובת לבישת החיג׳אב כסמל לדיכוי נשי, דיווחתי כאן, מתוך סולידריות נשית. באותו זמן, ממש קרוב לבית, מתנהל אירגון נשים לא פחות מהפכני...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

גאווה ודעות קדומות (כי אי אפשר לתת שם אחר לפוסט הזה)

לפעמים אנחנו מתווכחים עם מה שאנחנו חושבים שהוא האמת. אנחנו מניחים מה מריסה מיירס חושבת, למה מתכוון יאיר לפיד, או מה רוצים החרדים, ואז מתווכחים עם ההנחה שלנו, ולא עם העובדות. זו אחת מהסיבות שהצטרפתי לפני כשנה וחצי לקבוצה...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה