התמונות של האישה שאהבה לצלם ולתעד אך לא השתגעה על אופנה.

תמונה מהאלבום של קטה: במשבצות, עיגולים ופסים על רקע פירחוני, מפגן אופנה של תחילת המאה העשרים. אני מנסה להבין את דמותה של סבתי.

במשבצות, עיגולים ופסים על רקע פירחוני, מפגן אופנה של תחילת המאה העשרים.

משפחה בפרוסיה המזרחית

התמונה צולמה זמן לא רב לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה,  אולי אפילו בזמן המלחמה. על רקע טפאט פירחוני, קטה בשמלת משבצות עם פפיון מרושל, הייתי אומרת מגוחך. היא משעינה את ידה על ברכי אחותה הבכורה, האחות האלגנטית והיפה הטה, בשמלה כהה מנוקדת. בינהן עומד אחיהן האנס הצעיר,  בחולצה בהירה וחגורה רחבה מרשימה ומימין בן הדוד המאומץ אולי, אלגנטי ורציני. את האישה משמאל, בשמלה המפוספסת כבר אין מי שיזהה. האם יש איזשהו הדפס שלא מיוצג כאן?

אופנה לא היתה מעולם הצד החזק של קטה סבתי, ורק בשנים האחרונות אני מיחסת את העובדה שאני זוכרת אותה תמיד במכנסיים, לאישיות שלה. היום אני מצרפת את העובדות הידעות לי זו לזו, לגילוי דמותה של קטה כאישה חזקה ועקשנית, סוג של פמניסטית-במעשה.
את העובדה שלמדה רפואה (יש לשאר שהחלה בלימודיה זמן קצר לאחר שצולמה התמונה הזאת) ופתחה פרקטיקה מצליחה בעיר הגדולה.
את העובדה שהיתה ציונית למורת רוחו של אביה.
כששפוטרה, היא וכל הרופאים היהודים, אספה את חפציה מיד ועזבה. דרך אלבום התמונות, המסע באניה לאורך חופי הים התיכון שתועד במצלמתה – נראה כשייט חופשה שיגרתי.

אם אני לא טועה, נמל חיפה. 1933

כשלא איפשרו לה לעסוק במקצוע האהוב שלה בקיבוץ יגור,  סחבה את בעלה אחריה לקרית ביאליק, מקום בו תוכל לעסוק ברפואה, שם הקימו בית.


שהיתה המפרנסת שהרי סבי היה על תקן הפרופסור המפוזר.
בעקשנות עשתה הכל כדי להעלות מגרמניה את ילדיה היתומים של אחותה הטה (וב-1939 הצליחה).
היתה הציר שהחזיק משפחה שכמעט התפוררה, בשלווה ובשקט, בלי שנרגיש שהיא כזאת.

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.