הבלוג של יעל ברזילי

יעל בפינה

צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.

עדכונים:

פוסטים: 155

עוקבים: 52

החל ממאי 2011

כיצד למצוא את היופי שבבלאגן בחדר של מתבגרת? יעל שמיר, מנחת קבוצות הורים ונשים, כותבת ומסבירה, ואני תוקפת דרך הצד הויזואלי אסתטי…

12/10/2011

לפעמים אני נוטה להאשים את עצמי, הרי אינני דוגמא ומופת לבית מסודר, מהיכן היא תלמד?

אבל אז גיליתי שגם למתוקתקות מבין חברותי יש בנות עשרה שמשאירות מגבות רטובות על הרצפה (גם אחרי אלף תזכורות), סנדביץ’ מרקיב בתיק הגב וספל שוקו משבוע שעבר בארון הבגדים.
החלטתי להכנס לחדר של המתבגרת, ובמקום להתרגז חיפשתי את היופי שבכאוס, את האסתטיקה שבבלאגן:

מאוחר יותר התבוננתי בתמונות יחד עם המתבגרת, היא אהבה את התמונות, העירה הערות על הצבעים והקומפוזיציה (אם אתם מצפים לסוף-טוב בו נופלת עליה ההארה לאחר ההתבוננות אאלץ לאכזב) אבל בכל זאת הרווחנו שיחה נעימה ורגעים חיוביים של ביחד.
את התמונות העלתי לפייסבוק באישורה הגאה של המתבגרת ולתרועת ההורים האחרים המזדהים עם המראות:

יעל שמיר, מנחה בכירה לקבוצות הורים ונשים מנסה לפצח את ההתערבות:

החדר האינטימי שלי /יעל שמיר

אם שולחן מסודר הוא סימן למוח מלוכלך – כפי שטענו השלטים הטפשיים שנהגנו לקנות כמתנות יום הולדת בנעורינו – מה מייצג חדר מבולגן?
ברוב המקרים, חדר מבולגן הוא סימן לילד נורמטיווי, לפחות על פי הממצא הזה בלבד. בגיל ההתבגרות ההתאמה ההפוכה הולכת ומקצינה, וחדר מסודר עלול להעיד על הפרעה מדאיגה. הרי בגדים מושלכים על הרצפה ומגבות משומשות זרוקות בכל פינה הם הסיבה היחידה שהורים עשויים לשמוח על תופעת הדלת הסגורה המאפיינת אף היא את מהפכת ההורמונים.
ובכל זאת, אבות ואמהות נוטים להתחרפן למראה החדר מוכה ההוריקן, בלי שום קשר אפילו לזכרון חזותו של חדר הנעורים שלהם, לפני כך וכך עשורים.
כולנו יודעים, או לפחות מרגישים תוך כדי מגע איתם, שמתבגרים זקוקים לאוטונומיה, לתחושת שליטה ועצמאות כלשהי בחייהם, בתקופה שבה הם מרגישים מאוד חכמים ופוטנטיים, בעוד שהסביבה ובתוכה הוריהם ממשיכה להתייחס אליהם כאל ילדים. אבל במקום להפנים את הצרכים האלה של מתבגרינו, ולהכריז על כמה מטרים רבועים בבית כעל שטח שאנחנו לא חייבים להיכנס אליו אלא אם כן לילד נגמרו התחתונים הנקיים, אנחנו נוטים להיסחף למלחמת חורמה חסרת סיכוי בבלגן, או בדלת הסגורה, או במסכים השונים הדולקים ללא הרף בחדר הזה, או בכל סממן אחר שנועד לשדר לנו: כאן אני הבוס. אולי אפשר לוותר על המלחמות הספציפיות האלה, ולהכריז על שתי מדינות לשני עמים.
האמנם יש הורה שמצפה שהדלת שתיפתח אחרי שידפוק בעדינות, תחשוף בפניו שולחן נקי ועליו מחברות וספרים, מחשבון ומחק? האם רצפה חשופה תאשר שרגליה של הנערה שלנו נטועות היטב בקרקע וכי חיי החברה שלה זורמים ברכות כמו השמיכה שפרשה על המיטה מיד אחרי שקמה בזינוק כשהשעון המעורר צילצל הבוקר? (ומה באמת עם השמיכה הזאת – את השקע העמוק הזה יצרה היא, כשצפתה בטלוויזיה, או החבר שלה שבא לבקר לפני כמה שעות?) האם סביר לשאוף שהשאריות על הצלחת בפינת החדר לא יהיו של טוסט גבינה, אלא של טופו עם ברוקולי?

ֿ

לעתים אנחנו הופכים את החדר של המתבגרת שלנו למיקרוקוסמוס של מכלול ציפיותינו הכמוסות. הציפיות שלי ממנה, ממה שלמדה ממני, ציפיות מההבדלים (שאמורים להחמיא לה) בין חיי כנערה, לחייה. ואם זה העולם שבוראת ילדתי היקרה כשנותנים לה אוטונומיה, איך יהיה פה אי פעם שלום?
כל זה אינו אומר שעלינו להתעלם או להחריש אל מול התנהגויות שהן בלתי נסבלות מבחינתנו. אין סיבה שנקבל בהכנעה תקיפה על אחד החושים שלנו (גרביים משומשות, סנדוויץ’ מעלה עובש, מוסיקה מחרישת אזניים, או מרחב שכואב להציץ לתוכו), בלי להביע את דעתנו, ולתאר את מה שאנחנו רואים, שומעים או מריחים.
“אני רואה את הסנדוויץ’ שהכנתי לך לטיול בתיק שלך” יהיה כנראה אפקטיווי יותר מאשר
“למה לא זרקת את הסנדוויץ’ הזה לפח? את לא מתביישת?”


לפעמים עדיף במקום להציב גבולות לילדינו – להציב את הגבולות שלנו, לעצמנו: “אולי לך נעים לחיות ככה, אבל אני לא מוכנה לדלג בין הבגדים שלך כדי לפתוח חלון בחדר שלך כשאת איננה”. המסר שחשוב שייקלט הוא שגם בבית ליברלי יש קווים אדומים שאין לחצות.
אם עשינו את עבודתנו החינוכית נאמנה עד כה, הרי שהנער או הנערה שגרים במערה יודעים בדיוק מה אנחנו מצפים מהם, וזקוקים רק לתזכורת. בדומה לאמצעי אכיפה בעולם המבוגרים – בו כולנו יודעים היטב שאסור לחצות כשהרמזור התחלף לצהוב אבל אם לא יעצור אותנו מדי פעם שוטר לא נקפיד על זה כל כך – כך גם אנחנו משמשים זרוע האכיפה של חוקי הבית, אותם ילדינו מכירים על בוריים, אבל מדי פעם מנסים למתוח.
ועם כל זאת, ובחזרה לתמונות: בתוך המסגרת האוטונומית שמהווה החדר שלהם, כדאי להשאיר למתבגרים שלנו דרגות מסוימות של חופש ביטוי, גם אם צליליו לעתים צורמים לאזנינו.

סדנת אמאל’ה, בתי מתבגרת, סדנת שאלות ותשובות לאמהות למתבגרות, תיפתח ב-24 באוקטובר ברמת אביב. לפרטים: [email protected]

עוד מהבלוג של יעל ברזילי

תצוגה מקדימה

מאיפה יש לך את האומץ, גברת זליקובסקי?

‫יום אחד, לפני כ-4 שנים, כשהגברת אלה זליקבסקי, היתה בכיתה ב', הביא אחד הילדים לשעור את אוסף השטרות שלו.‬ אלה, התבוננה בשטרות ושאלה את הדבר הראשון שעלה בדעתה:  מדוע יש על השטרות רק גברים? זה היה בשעור ‫"חקר" - שיעור בו כל ילד...

תצוגה מקדימה

לא נבחרות, לא בוחרות - יש פמניזם חרדי.

על My stealthy freedom, נשים איראניות שמוחות בפומבי על חובת לבישת החיג׳אב כסמל לדיכוי נשי, דיווחתי כאן, מתוך סולידריות נשית. באותו זמן, ממש קרוב לבית, מתנהל אירגון נשים לא פחות מהפכני...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

גאווה ודעות קדומות (כי אי אפשר לתת שם אחר לפוסט הזה)

לפעמים אנחנו מתווכחים עם מה שאנחנו חושבים שהוא האמת. אנחנו מניחים מה מריסה מיירס חושבת, למה מתכוון יאיר לפיד, או מה רוצים החרדים, ואז מתווכחים עם ההנחה שלנו, ולא עם העובדות. זו אחת מהסיבות שהצטרפתי לפני כשנה וחצי לקבוצה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה