אשה אחת

יום חם של קיץ בשלהי ספטמבר אימצתי לחיקי איזו קרירות אפלה שתגן עליי מפניה של השמש הקופחת. אני מפנטזת על חורף, זה לא חדש, כמו מפנטזת על אהבה,  פנטזיה זה כל מה שנשאר, אתה צולל למעמקי נפשך ומשחק,   החיים מלאים והבדידות פגה, נעלמת בין ענני לבך.מעניין איך שהלב הזה, שמכיל יותר מדי, מתמלא לפעמים דווקא באיזו ריקנות תהומית. אז אני מדליקה את הרדיו ומקשיבה לשדר רדיו בחדר אפלולי מגיש פיסות אושר, משוטטת בנבכי יוטיוב, תרה אחר משהו חדש שלא הכרתי, אולי משהו ישן שהתגעגעתי אליו.אני לא יודעת להיות מאושרת לבד, לא לאורך זמן, הרגעים האלה שבהם את מתפוצצת מאושר, כמו לקחת מנת יתר ואז נופלת לאדמה. נופלת, נקברת, עד לפעם הבאה. מוטב להיקבר בשניים, אני אומרת לכם, העולם הזה לא נועד ליחידים.  

 אני מזכירה לעצמי, שמבדידות וכאב צומחים דברים יפים, ענוגים, מטורפים.

הכל מתערבב  באשה אחת. אשה שכשהיא רוצה לטוס לפראג לשבוע, יש מי שעוצר ושואל אם היא חובקת בן זוג בנסיעתה, “לא, עדיין לא”, היא עונה בריאליזם אופטימי. “את לא יכולה לטוס לפראג, לא את לא”, כה אומר העוצר ופוסק “לא לבדך. היא עיר רומנטית מדי, הגשרים האלה”. אבל פראג לא תחכה עד שיהיה לי בן זוג. חייכתי לעוצר בהשלמה, מצחיק, תמיד יהיה מי שיעצור אותנו מלהתקדם הלאה. אני מסרבת לחכות, יהיה בסדר. אני מתמודדת מדי ערב עם השקיעה, מידי חודש עם ירח מלא, אני אחזיק מעמד או שאתמוטט על איזה גשר, אולי מישהו יציל אותי בנשיקה, אולי.

אז כך אני כותבת על אהבה, מעט אחרת.  אהבה לפשטות, אהבה למילה הכתובה ולמילים שנאמרות בלחישה. על אהבה שאדם חוֹוֶה לבדו, מתמלא בה, חובק אותה, מתרגש ממנה, הולך לאיבוד.

תאהבו. אם לא את עצמכם – אני יודעת, זה קשה מדי – אז אהבו אחרים, אהבו את האוויר,  אהבו לקום לבוקר חדש, נושא בשורה מפתיעה, אהבו עם כל הלב. בחורה רומנטיקנית שכמוני, אני לא יכולה לחכות חיים שלמים כדי לחוות את זה איתו, הגבר העלום שיידע את תשוקתי, שיקרא בעיניי את מה שלא אמרתי בקול רם. מחיר כבד מדי, לחיות את החיים ליד.