להוריד את המסיכה

בתהליך קילוף המסיכה הבנתי שכסף ומעמד בחברה גדולה זה לא מה שהכי חשוב לי. למדתי שהקשר האישי שלי עם אנשים חשוב לי יותר. למדתי להקשיב לגוף, לנוח, לקבל את המגבלות שלו, להודות שיש לי פיברומיאלגיה. שאני לא בריאה ולפעמים לא יכולה להיות זמינה לאחרים. למדתי לפרגן לעצמי!

בחורה עם מחשב נייד

מגיל מאד צעיר עטיתי על עצמי מסיכה. מסיכה של ״רובוט״ שאומר: הכל בסדר, הכל קטן עלי, אתם יכולים לסמוך עלי, אני אעשה כל מה שתבקשו, בלי לנשום, בלי לעצור, בלי לנוח, בלי לבזבז אף דקה.
למה? כי כך צריך, כי כך מצפים ממני. כי כך מתוכנת הרובוט.

אחרי שסיימתי תיכון, נרשמתי לעתודה האקדמאית וסיימתי תואר ראשון בכימיה כבר בגיל 21. משם לצבא, קורס קצינות ונישואין בגיל 23 (עדיין בשירות צבאי). כבר ביום השחרור 1.4 (כן,כן, באמת) התחלתי לעבוד בחברת תרופות גדולה, שם עבדתי והתקדמתי בתפקידים שונים במשך למעלה מ- 20 שנה.
לא רק שאני עדיין עם המסיכה של הרובוט, אלא שהיא הפכה לשריון שלם. שריון שנועד להגן עלי, כדי שלא ידעו שקשה לי, שיש לי רגשות, שבעצם קל מאד לפגוע בי, שאני לא יודעת להגיד לא או בעצם שאני פוחדת להגיד: לא! עד כאן!
בתקופה הזו ילדתי וגידלתי 2 ילדים, ניהלתי בית לתפארת, זוגיות טובה, משפחה, חברים, עבודה…
הייתי רובוט ועבד של עצמי, של מקום העבודה שלי, של התחרותיות, השאפתנות והיעדים שהעמדתי לעצמי. שהרי בכל פעם שהשגתי אותם, הרחקתי את נקודת הסיום… אומרים שהשמים הם הגבול, לא? אז יש לאן לשאוף.

ויום אחד, בדיוק לפני 5 שנים זה קרה.
שיחת מסדרון בקומת ההנהלה ניפצה את האקווריום בו שחיתי. ובכן, מהרבה היבטים זה היה אקווריום: מקום מוכר, ידוע, סגור, עם גבולות גזרה וכללי משחק ברורים, עם מים מתוקים, או במילים אחרות – בית.

כמובן שברגע הראשון אחרי שהאקווריום התנפץ היה נראה ששוד ושבר: חורבן הבית ממש.

החודשים שבאו לאחר מכן, בהם עוד קיבלתי משכורת, שימשו לי לצורך חיפוש… חיפוש עצמי…קילוף המסיכה.

למה אני מתכוונת?
ראשית היה לי חופש לראשונה בחיי!
ולא חופש כזה שנאלצתי לקחת כדי לשמור על ילדים בחופשה, שביתה או מחלה. חופש רק לעצמי. לקום בבוקר ביקיצה טבעית ללא צורך לצאת אל מרוץ העכברים, להחזיר טלפונים, לתת הנחיות, לפתור בעיות והכל כדי לנצל יותר טוב את הפקקים… בעצם, בכלל לא הייתי צריכה יותר להיות בכבישים בזמן הפקקים.
טוב, חופש חופש, אבל מה עשיתי בו? נפגשתי עם כל החברים שהופיעו ברשימת הטלפונים שלי ולא היה לי זמן לפגוש המון זמן. סיפרתי להם שעזבתי את מקום העבודה הראשון והיחיד שלי אחרי 23 שנה והתייעצתי איתם מה הלאה והקשבתי לרעיונות שלהם. כלומר: networking.

התוצאה של התהליך היתה שהגעתי לכמה תובנות:
. אני יכולה לעזוב את תחום הפארמה (תרופות) ולעבור לתחום אחר.
. כל האפשרויות פתוחות בפניי.
. קיבלתי הזדמנות פז לעשות שינוי.

אח"כ הבנתי שרוב התובנות הללו הן שטויות!
אני לא יכולה לעזוב את תחום התרופות כי הוא זורם לי בעצמות, וזה חלק מה- DNA שלי, תחום שאני שוחה בו, מבינה אותו ו…ממש אוהבת אותו!

כל האפשרויות פתוחות? כאילו מה? מישהו מחכה לי בזרועות פתוחות? ממש לא! האקווריום שלי התנפץ והעולם המשיך לנוע ולהתנהל כאילו כלום לא קרה… הזעזוע הוא פנימי שלי בלבד. והעולם? הוא אפילו לא מכיר את הפנים האמיתיות שלי. הפנים שמאחורי המסיכה.

בתהליך קילוף המסיכה הבנתי שכסף ומעמד בחברה גדולה זה לא מה שהכי חשוב לי. למדתי שהקשר האישי שלי עם אנשים חשוב לי יותר. למדתי להקשיב לגוף, לנוח, לקבל את המגבלות שלו, להודות שיש לי פיברומיאלגיה שעליה כבר סיפרתי. שאני לא בריאה ולפעמים לא יכולה להיות זמינה לאחרים. למדתי לפרגן לעצמי.
הבנתי שאני אוהבת את תחושת השחרור, את החופש לבחור, החופש להיות אדון (בעצם גברת) לזמן שלי, להחליט מה אני עושה ומה לא, עם מי אני עושה ועם מי לא, שיש לי את האפשרות לבחור! שאני צריכה לתת דין וחשבון לבוסית הכי קשוחה שאני מכירה, אבל גם מאד מעריכה – לעצמי.
מה שעוד החלטתי היה שאני רוצה לשלב בין 2 האהבות שלי: לשלב בין תחום הפארמה לתחום האוכל. כלומר, לעבוד עם חברות תרופות בתחום השיווק ומחקרי השוק ויחד עם זאת לתת זמן לעצמי, בשל, לאפות, לאכול ולרוץ לספר לחבר'ה, דהיינו, להיות בלוגרית.

החלטתי ויישמתי. הורדתי את המסיכה שכיסתה את פני ואת נפשי במשך הרבה מאד שנים. זה לא היה קל, אבל אפשרי, כך שאף פעם לא מאוחר מדי!

פורים שמח!
חיים וטעים!

אורלי כהן - חיים וטעים
אוהבת את החיים הטובים והטעימים: לבשל, לאפות, לצלם, לטעום, לטייל, לבלות, ליצור, לעצב, לשתף, לכתוב ולספר. יחד עם זאת, בריאות הגוף, הנפש והנשמה חשובים לי ואני משתדלת לשלב ביניהם. חיים וטעים זה המוטו שלי.