בטן מלאה דמעות/ נעמי שמואל

רוצח הוא לא מפלצת מכוערת שבאה באישון לילה, לא חייזר אלים מהחלל החיצון, לא יצור מעוות שמזהים אותו מיד ויודעים להיזהר מפניו. רוצח יכול להיות גם בתוכנו, אח, אבא, משהו קרוב שידע פעם לאהוב, שנתן יד לתמוך בילדה פעוטה שלא תמעד, שחתך חלה לשבת ובירך, שערסל תינוקת בחיכו עד שנרדמה. העובדה זאת כל כך בלתי נתפסת שצמרמרת עוברת בגופי.
ספר זה מוקדש לזכרן של כל הנשים יוצאות אתיופיה שנרצחו על ידי בני זוגן בארץ ולילדיהם שהתייתמו. הסיפור נכתב בהשראת אחד המקרים.

11059617_457573031066426_5328785557521318579_n

אסמרו היא עובדת סוציאלית שעלתה מאתיופיה, גרושה ואם חד הורית. היא כבר חוותה בעצמה את הכאב באהבה שלא צלחה, גירושים ואיבוד האמונה בזוגיות ובמין הגברי.
אסמרו חושפת בפנינו את סיפורה ואת סיפור משפחתה הכואב. סיפור על שתיקה רועמת, משפחה קרובה ואיבוד האמון באהבה.
צהיי, אחותה הגדולה של אסמרו, עלתה ארצה עם בעלה וילדיה. אך, גורלה לא שפר עליה….
צהיי היתה קורבן להתעללות אכזרית מצד בעלה. התעללות שניצניה היו עוד לפני החתונה.
צהיי היתה מאורסת באתיופיה, אך דגו הנער הנאה שאינו יודע לקבל סירוב החליט שצהיי מיועדת לו. הוא היה מחזר בלתי נלאה. הוא חיכה לה יום יום אחרי בית הספר, קנה לה מתנות, כתב לה מכתבי אהבה… ולא הותיר לה ברירה.
יום אחד, כשאביה של צהיי חזר משירותו בצבא, צהיי בחרה להתחמק מדגו מחשש מאביה.דגו לא קבל זאת, בלשון במעטה, הוא תפס בה, גרר אותה ואף פצע אותה. ברגע זה צהיי ויתרה עליו בפעם הראשונה. הבעיה שהוא לא ויתר עליה…
הוא איים על משפחתה, כך שלא נותרה לצהיי ברירה והיא עברה להתגורר עמו ומרגע זה והילך היא הפכה לקורבן להתעללויות פיסיות ונפשיות מצידו.
ילדים נולדו לצהיי ודגו. ילדים שהו עדים לסבלה של אמם ואף קורבנות בעצמם לזעמו של אביהם.

פעמים מספר ניסתה צהיי להימלט מבעלה, אך הוחזרה לידיו אם על ידי מבקשי שלום בית או על ידי איומיו. אם שחשה כי ילדיה נמצאים בסכנה תקריב את עצמה כדי להציל אותם. אולי חשה פחד, אבל לא הצליחה למצוא דרך מילוט שלא תסכן את ילדיה.

יום אחד, הנורא מכל קרה. צהיי נרצחה בדם קר על ידי בעלה דגו. ואי אפשר היה לומר שהכתובת לא היתה על הקיר!

נעמי שמואל לוקחת אותנו הלוך וחזור בזמן, לחייה של אסמרו, לחייה של צהיי ושל ילדיה, חושפת אט אט את מה שניסו להסתיר מאחורי העיניים הכואבות והריקות.

עם מותה של צהיי התעוררו רגשות האשמה הקשים מצד בני משפחתה: מצד אסמרו (הכאב התערבב עם רגשות האשמה שלא נתנו לי מנוחה. למה לא עשיתי משהו? בשביל מה למדתי עבודה סוציאלית, לעזאזל, אם אפילו לאחותי האהובה, בשר מבשרי, תאומת נפשי, לא הצלחתי לעזור? הדמעות זלגו בלי סוף.) ומצד ילדיה שראו במותה של אמם את אדמתם שלהם במותה (שהשאירו אותה בבית עם בעלה ושלא הגנו עליה מספיק).

אסמרו מנתחת שוב ושוב, איך האסון קרה: אהבנו את צהיי השמחה, הצוחקת, הכל יכולה, האחות הגדולה עם הלב הרחב עד אין סוף; עם האחות העצובה, חסרת האונים, לא ידענו להתמודד, אז בחרנו לא לראות שהיא כזאת. לו היינו מאפשרים לה להתפרק על ידינו, לזנוח לרגע את תפקידה כאחראית ובוגרת, היינו רואים צהיי אחרת, פגיעה, אנושית וסובלת.
אסמרו מבינה, שתרבות השתיקה שלמדו באתיופית היא חלק מהבעיה: אצלנו הרגשות שוכנים בבטן, ואמורים להשאר שם ולא לצאת החוצה.מה שהיה מובן מאליו באתיופיה לא עובד פה ללא מילים, שמציאות החיים בארץ דורשת סוג אחר של תקשורת, מילולית וישירה יותר.
את מי אנו משלים? את מי אני משלה? בחייה של צהיי, גם לפני שעלתה לישראל, שום דבר לא היה בסדר. גם שם הורגלנו מגיל קטן להסתיר את כל המכאובים, את כל הרגשות, עמוק בפנים, גם מעצמנו, לצפות אותם בארשת פנים אצילית.
זה בדיוק שורש הרע, הפחד הזה מפני מה- אנשים- יגידו שגורם לכולנו לשתוק והשתיקה הזאת היא… היא הורגת אותנו…משאירה כל אחד מאתנו להתמודד לבדו, בתוך הכאב שלו, בתוך החיים הריקיים האלה…מה שיציל אותנו זה היכולת לדבר על הדברים, להיות פתוחים עם מה שאנחנו מרגישים, ואת זה אי אפשר אצלנו, כי אסור לדבר על רגשות.
גם מול סבלם של הילדים כולם ראו ועדיין שתקו: משהו בתוכי מתקומם: איך שתקנו? איך כל האנשים המבוגרים שהיו עדים לתקרית ההיא לא הבינו שצריך לגונן על הילדים האלה? כבולים בנימוסים, מבקשים לא להתערב בין אב לבנו, כאילו בחרו לא לראות, להדחיק מהתודעה את חומרת המעשה.

עם מות האם כולם מתמוטטים אט אט ומחסומים נופלים. עדויות קשות צצות ועולות ומציפות את חייהם.
בניה מרגישים אשמה ובושה: מה אתם חושבים שאנחנו רואים במראה? בנים של רוצח, זה מה שאנחנו רואים! כולנו משפילים מבט ושותקים, ואני חושבת שזה מה שרואים רבים, על הקהילה: הבנים של הרוצח. לכל מקום שיפנו מלווה אותם התווית הזו.
אהבתם לאב, שלקח מהם את אמם ואת נפשם, הדילמה הקשה בין האהבה לשנאה.

אסמרו אבודה בתוך עצמו, כואבת את האובדן של אחותה האהובה, מנסה להציל את ילדיה הפגיעים ונקלעת למערבולת רגשית עם חוקר בכיר במשטרה.

החיים ממשיכים, אין מנוס מלהתנתק וחבר את החיים מחדש: אני משתדלת למצוא את השמחה שהייתה בי ואבדה, את היכולת להתלהב יחד אתו בהצלחות הקטנות של החיים, חיבור שני חלקים בפאזל, יצירת השלם מתוך שברי חלקיו. ככה בדיוק צריך להרכיב חזרה את החיים.

נעמי שמואל מציגה סיפור אחד מיני רבים. סיפורים אלו חייבם להישמע, חייבים להראות, חייבים להפסיק לשתוק!

XOXO
אחת שיודעת 😉

קרין מילשטיין
סטייליסטית, מאמנת כושר ובוגרת תואר שני לתקשורת ועיתונאות. זה מה שיוצר את הבלוג על תרבות, סגנון חיים, טיולים, ביקורת ספרותית, שירה ועוד... מוזמנים לקרוא, להגיב ובעיקר להנות... XOXO אחת שיודעת ;-)