מטורפת גברים לטורפת ביצים… לחביתה

אני לא פרגית יותר.

לפני שהזדווגתי והפכתי לחצי השני של מישהו אחר הייתי חתיכת בשר משובח בשוק.
בעיניי.
בעיני רוחי כל בחור בקרבתי רצה אותי, אם רק הסתכלתי לכיוון שלו. בתוך הראש שלי בחורים נפלו פיזית מרגליהם כשעברתי לידם. זה היה ברור, הייתי אלילה. פרגית. הייתי מפזזת במיטב המועדונים בעיניים עצומות, מדמיינת איך הגוף שלי הוא מושא תשוקה חובק עולם, אובדת במילות השיר המתנגן, בקצב, מדמיינת שהמטר וסיגריה של גובה מצוייד ברגלי מנגה לא נגמרות, שהחזה השטוח מסעיר לבבות.

עכשיו אני מפזזת רק בחתונות, לצלילי הרקדן האוטומטי והאייל גולן התורן, מרגישה כמו שאני באמת נראית, וכמהה לרגע שבו ינגנו ברגע הנכון את היי של הפיקסיז, אני אעלם לאי הפרטי שלי, שבו כל העיניים מופנות אלי, ואני מדהימה, מושכת יותר מדוגמנית של ויקטוריה’ז סיקרט, עוצמת עיניים, מרגישה את הקצב בבטן.

משהו נעלם בי כשיצאתי מהשוק. לא דחוף לי להתלבש נשי במיוחד, בטח שלא חשוף, לא קוסם לי לצאת לפזז באמצע השבוע, לעכס במועדון חשוך. אפילו שההרגשה הייתה בעיקר בשבילי ובתוכי, ולא באמת גררתי מבטים או בחורים, משהו באופציה הפתוחה, לאפשרות שהקסם של ההתאהבות קיים ואפשרי היה אפקט מחייה. אם הייתי עצובה, הייתי מסניפה קצת פרומונים גבריים, והעצב היה נעלם. עכשיו אני מתנחמת בחיבוק שיש בו עולם ומלואו, ולא הייתי מחליפה אותו בדבר אם זה תלוי בי, אבל מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לדייט הראשון, שם בפאב, להרגיש את הניצוצות עפים, את הפרפרים, לא לדעת אם הוא ינשק אותי, ולהיות כל כך שמחה שבסוף הוא כן.