הבלוג של נשים עושות שלום

נשים עושות שלום

נשים עושות שלום היא תנועה בלתי מפלגתית, רחבה וצומחת, של אלפי נשים הפועלות ומשפיעות במרחב הציבורי והפוליטי. התנועה נוצרה באוגוסט 2014, בתגובה למלחמת "צוק איתן", במטרה להוביל לפתרון לא אלים, מכבד ומוסכם של הסכסוך בין שני... +עוד

נשים עושות שלום היא תנועה בלתי מפלגתית, רחבה וצומחת, של אלפי נשים הפועלות ומשפיעות במרחב הציבורי והפוליטי. התנועה נוצרה באוגוסט 2014, בתגובה למלחמת "צוק איתן", במטרה להוביל לפתרון לא אלים, מכבד ומוסכם של הסכסוך בין שני הצדדים- הישראלי והפלסטיני. זאת באמצעות השפעה ישירה ועקיפה על הפוליטיקאים ועל קובעי המדיניות, ובאמצעות שילוב נשים כמובילות במוקדי תכנון, קבלת החלטות ותהליכי משא ומתן להשגת ההסכם (על פי עקרונות 1325). אנו פונות לכל אזרחיות מדינת ישראל, מכל קצווי המפה הפוליטית ומכל מגוון הקהילות, המזדהות עם הייעוד שלנו, להצטרף אלינו ולפעול למען הווה ועתיד של בטחון ושלווה במדינת ישראל. להצטרפות לתנועה מלאו את הטופס באתר שלנו: http://womenwagepeace.org.il/join-us/

עדכונים:

פוסטים: 13

החל מאוקטובר 2014

מאת: תמר לדרר-ברקן, עין איילה, פעילה בתנועת “נשים עושות שלום”

לו יכולתי הייתי מפצלת עצמי לאלפי ‘תמיות’ וכל אחת מהן היתה חברה בעמותה אחרת למען השלום. הייתי מתפצלת לאלפי נשים ומופיעה בכל הכנסים ובכל העצרות בכל רחבי הארץ – רק כדי לא להרגיש אי פעם בחיי, שלא עשיתי די כדי להביא את השלום.

כבר לפחות ארבעה או חמישה עשורים שרים בבתי הספר ”אני נולדתי לשלום שרק יגיע”. יצא לו שם, לשלום, של משהו שנחכה לו – והוא יגיע מעצמו. אבל כל חיי השלום היה מאד עסוק ולא הגיע. מנהיגים האשימו אותו שהוא לא מקיים הבטחות, בעוד הם – מדושני-שלטון – מבטיחים בנופת-שפתיים בכל מערכת בחירות שהוא בדרך.

“לא יכול להיות שהדרך היא אינסופית”, אני אומרת לעצמי יום יום.

כל חיי שמעתי שבמזרח התיכון אפשר רק בכוח. סיפרו לי שאנשים שגרים פה מבינים רק כוח. אם נתרגם את זה לחינוך ולחיי משפחה – הרי שאם נכה מספיק, אם נראה לילדינו את נחת זרוענו, נגיע לשקט והרמוניה במשפחה.

אלא, שמשהו לא עובד בנוסחה הזאת של “רק כוח”.

צעדת נשים עושות שלום מתחנת הכרכבת לכנס שדרות לחברה, נובמבר 2014. צילמה: אורית רייך

צעדת נשים עושות שלום מתחנת הכרכבת לכנס שדרות לחברה, נובמבר 2014. צילמה: אורית רייך

אמא שלי, ניצולת שואה, הגיעה לישראל בשנת 1949 באוניה ”עצמאות”. כל חייה נחשבה עולה חדשה למרות שדיברה עברית רהוטה. כל חייה נשאה עיניה בקנאה אל הותיקים שלא נותרו בם סימני גלות.  מהר מהר היה צריך להסתגל לארץ – שלימים נודע שהיא אוכלת יושביה. כילדה בקריית חיים ידעתי שיש צברים – ילידי הארץ – יש פולנים, רומנים, יקים, הונגרים, רוסים, מרוקאים, תימנים ועוד, ועוד, ועוד, וכל הקבוצות מסודרות לפי איזה מפתח שקובע איזו קבוצה עליונה על האחרת. וישנה גם הקבוצה של הערבים שהיא שונה – היא תמיד בתחתית הטבלה.

כשעברנו דירה לחיפה גרנו ליד הכפר כבאביר – שכנים של שלום. שכנות מאד מהוססת. היינו טעונים בכל האזהרות האפשריות, שצריך לחשוד. תמיד צריך לחשוד וכדאי להיות ערניים, מוכנים לכל צרה שלא תבוא.

לא זוכרת שבאוטובוס קו 34 ממרכז הכרמל לכבאביר דיברתי אי-פעם עם ערבים או ערביות בני גילי. אלה ישבו שם ואני ישבתי במושבים האחרים.

וכך לאט לאט נשחקה האפשרות האנושית ליצור קשר. מרגע לידתי אני סופגת את זה, שאם ניצור קשר תישמט הקרקע מתחת לרגלינו, אולי ישתנה צבע עורנו, ובוודאי שזהותנו היהודית תעמוד בספק. לכך התווספה שרשרת של מלחמות עקובות מדם ומנהיגים מתלהמים שכיסו את עיננו בערפל קרב.

ואכן, ב”מערכת הכריזה” הארצית אני שומעת מיום היוולדי רק הפחדות. נועדתי לפחוד, נועדתי לחשוד, נועדתי  למגן את עצמי לדעת.

שנים עברו, והתחלתי לאט לאט להתיק את הקשרים הסבוכים האלה, עד שיום אחד הסרתי מעלי סופית את כיסוי העיניים. פתאום הצלחתי להביט בכולם, ערבים ויהודים בלי גבולות ותיוגים וגיליתי שכולם בני אדם. בני אדם מתחת לבגדים, בני אדם מתחת לכרזות פוליטיות, בני אדם מתחת לשריון, בתוך עור של בני אדם.

כל כך הרבה חיילים מתאמנים כבר 67 שנים לשמור על הביטחון. אבל מי מתאמן בשלום?

כולם יודעים להסתכן במלחמות, זה נוהל מוכר וידוע, אבל להסתכן בשלום – שומו שמיים! כנראה שזה ממש מפחיד אחרי כל כך הרבה שנים של אי-שלום.

אולי כנגד כל חייל וחיילת שמתאמנים בביטחון, צריך להעמיד אישה שתתאמן בשלום. להקים מן ”צבא שלום” של ”נשים עושות שלום”,  שמתאמן יום-יום בקירוב לבבות, בהפגת ערפל הפחד, בהנגשת תוכניות לחיים משותפים.

כולנו צריכים להפנים את ההכרח לדבר עם מי שמוגדר כאויב, לדבר עם הפלסטינים, ויותר מכך, כולנו מוכרחים לדבר עם עם האזרחים הערבים של ישראל, לדבר מתוך כוונה אמיתית לבנות כאן חיים משותפים ושוויוניים.

”צריך שכל אישה תדע ותבין, שבתוך תוכה דולק נר, ואין נרה שלה כנר חברתה, ואין אישה שאין לה נר. וצריך שכל אישה תדע ותבין, שעליה לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו.” (בהשראת הרב קוק).

לא, אינני תמימה, ובוודאי לא נאיבית שאיננה מבינה את המציאות. אני פשוט מאמינה שהסכנות שעלול להביא הסכם שלום, יהיו גן עדן לעומת הגיהנום של המלחמות הבאות.

את השלום עלינו להביא  - הוא לא יבוא מעצמו.

———————————————————–

נשים עושות שלום היא תנועה בלתי מפלגתית של אלפי נשים הפועלות ומשפיעות במרחב הציבורי והפוליטי. חברות בתנועה נשים בעלות דעות פוליטיות שונות, יהודיות וערביות, חילוניות ודתיות, מכל רחבי הארץ; כולן קוראות להשיב את חזון השלום למרכז השיח הציבורי וללב הפעילות המדינית. אנו פועלות למימושו של פתרון לא אלים, מכבד ומוסכם, של הסכסוך בין הישראלים והפלסטיניםהצטרפו אלינו – נשים וגברים מכל הקשת הפוליטית, ונעשה שינוי כבר השנה.
למילוי טופס הצטרפות וקבלת עדכונים על פעילותנו לחצו כאן. בואו לשוחח גם בדף שלנו בפייסבוק.

עוד מהבלוג של נשים עושות שלום

תצוגה מקדימה

אל תבקשו מאבו מאזן ומנתניהו לרדת מהעץ!

בנאומים שלהם בפני עצרת האומות המאוחדות, גם אבו מאזן וגם נתניהו טיפסו על עצים גבוהים. אנחנו קוראות להם לא לרדת משם, אלא להמשיך לטפס לצמרת ולהתבונן מעל ליער. מאת ד"ר מרילין סמדג'ה, מובילת התנועה נאומו של אבו מאזן באו"ם ב-...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

לאן תיקח אותנו השנה החדשה? לאן שאנחנו ניקח אותה!

מאת: אורה לוי, תושבת אשקלון, פעילה בתנועת "נשים עושות שלום" שמי אורה לוי, בת 56, אם לשלושה ילדים. נולדתי בערב ראש השנה העברית בעיר אילת. הורי הגיעו לאשקלון כדי להקים את המרכז הרפואי בעיר . הייתי פעילה: מדריכה ורשג"דית בתנועת...

תצוגה מקדימה

משא ומתן - עד עשן לבן, ומיד!

מאת ד"ר עירית קינן, חברה בתנועת "נשים עושות שלום". בין אם את תומכת בארץ-ישראל השלמה ובין אם אתה מוכן לוותר על שטחים תמורת שלום, בין אם את חולמת בעברית או בערבית, רובנו רוצים חיים טובים יותר לילדינו ולנכדינו. ובכל-זאת,...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה