הבלוג של ויצו תנועת נשים ציונית למען החברה בישראל

wizo

ויצו פועלת לקידום מעמד האישה בישראל באמצעות חקיקה, פיתוח מנהיגות ומודעות אישית וחברתית לשוויון נשים בחברה ולשוויון ולצמצום פערים בכלל.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מנובמבר 2015

“אם לרחל היה את האומץ שהיה לך, היא היתה חיה היום”. מילותיה מעוררות בי כעס על מקומה של החברה אשר בקלות שכזאת נוטה לשים את האחריות על האישה.

22/11/2015

אני יכולה לשמוע את הלמות ליבי בשתיקות שבין צלצולי הטלפון, עד שעונה מעברו השני של הקו בן משפחתה של רחל. כמה רגישות יש במילים שהוא אומר ועוד יותר באלו שלא. כמה אהבה וכמה חום אני מרגישה ממנו ודרכו על אישה שגם בעיניים עצומות, יופיה ניראה למרחוק.

תאוריו את עיניה המאירות, נדיבותה לכל ומסירות ליבה כמו נאמרות בהידהוד לתאוריה של גליה אלוני דגן, מי שהיתה ‘אחות לגורל’ במילותיה, בבועת הפגייה באיכילוב לפני שנים ספורות. היו אלו ימים בהם אחזה בתקווה יחד עם רחל, כל אחת לצד ילדה שלה, בהתמודדויות בהן סופרים נשימות וגרמים, ומתוך הקושי האישי והמשותף נפרשות דקויות הנשמה.

‘לביאה מסורה’ מכנה אותה גליה ואני מרגישה כמה חשוב לה להעביר לי את התחושה של אישה אשר מעוררת השתאות בכוחותיה, למרות ומתוך הקשיים, ובמקביל את החום האנושי והאהבה שהפיצה רחל, גם כאשר התמודדה לבדה במערכה הכ”כ קשה בעוד אביו של הרך הנולד נשאר בביתם, אותו גבר אשר לימים ישפוך באכזריות את דמה.

מאירה ומוארת, עוצמתית ומסורה עד אין קץ עבור בנה, מלאה בחום, מאפים וחיבוקים עבור כל אדם מבלי לבקש תמורה.

כזאת היתה רחל אמזלג.

Rachel Amzaleg2_Wide_Shtika

תמונה באדיבות המשפחה

מי צריך להיות בעל האומץ על מנת שלא תירצח האישה הבאה??

האישה? זאת אשר חיה תחת מעטה פחדים למול מפלצת האלימות, שעל מנת לשרוד מפעילה לעיתים ללא דעת רציונליזציה ומנגנוני הגנה שונים למול התופת הפנימית והחיצונית בחייה? האישה שנאבקת תחת השתקת החברה שלא באמת רוצה לדעת, תחת מלחמות בתחנות רוח בדמות בתי המשפט, בתי הדין הרבניים ולשכות הרווחה?

כמה כוחות לכאורה אפשר לתת לאישה לשאת על כתפיים שורדות?

האם אותו האומץ לא צריך להיות שלנו כחברה, של כל איש ואישה, שכאשר אנו חושדים או מרגישים עקצוץ בבטן, ניבחר באומץ לא לשתוק?! שידעו כל איש ואישה במדינת ישראל כי האישה בדלת ממול או החברה הטובה, שאומרת לא אומרת, שלפעמים בעצמה לא יודעת לשים מילים וכותרות לאלימות נפשית או כלכלית שעוברת, זקוקה לאומץ שלנו.

האומץ צריך להיות שלנו כחברה לבחור לא לשתוק! לא לוותר לאותה תחושת בטן ולבחור באומץ לשאול, לחקור, לדווח, להפנות.

ואולי האומץ צריך להיות של הגברים, שהאלימות מקננת בתוכם ופורצת מכל סדק צר בתואנות שווא, לאסוף עצמם ולבקש עזרה, לפנות לייעוץ ולטיפול. לבחור באומץ לא להיות גבר אלים.

וגבר אלים הוא לא רק זה החובט באגרופו. גבר אלים הוא זה המנסה לשלוט באישה שלצידו, או האישה ממנה הוא ניפרד, גבר המנסה להגביל דרכיה, לקבוע עבורה מה נכון, לשלוט בכלכלתה וכל דרך בה הוא נוקט אשר מגבילה את רצונה ובחירתה החופשית בכל צעד ושעל בחייה.

ורחל, רחל בעלת עיני השקד המאירות, אשר לב רחב ואוהב היה לה, לא יכלה, בדיוק כמו רוב רובה של החברה, לבחור אחרת. אולי מתוך ההיאחזות באופטימיות האינסופית שלה שהדברים יסתדרו ואולי למול הפחד והמילכוד תחתיו היתה נתונה, בדמות הגבר שהיה כמו סרטן בביתה. בגופה. בנישמתה.

אני כותבת ובוכה.

אני בוכה על רחל, ובוכה על בנה היתום. אני בוכה על משפחתה אשר כואבת את אבידתה של נשמה זכה ואהובה בחייהם.

בוכה על הנשים הנמצאות תחת עננת אלימות בימים אלו ממש – כל אישה חמישית במדינת ישראל ובוכה על הנשים הבאות שעומדות להירצח, אולי כי לא יהיו אמיצות לקום ולברוח, ואולי כי כוחן לא יוכל להן והפחד יעוור את דרך המוצא עבורן.

אני בוכה גם על הגברים האלימים, אלו שאלימים ללא סימן כלפי חוץ ואלו אשר עתידים לרצוח.

בוכה עלינו כחברה, על אנשים שלא אמיצים מספיק להגיד די לאלימות, דיי לשתיקה.

אני כותבת וכותבת והדמעות שנוטפות מעיניי הופכות לים אשר מערפל את תמונת פניה היפות של רחל, שהדפסתי והנחתי למולי על מנת לראות ולצרוב בתוכי את האישה המיוחדת מאחורי התמונה השטוחה.

“יש נשים שפוגשים לתקופה מסוימת בחיים, ויודעים שגם אם לא ניפגש שוב אפילו אף פעם.. את יודעת..” עוצרת גליה בין המילים, ואני יודעת, גם מבלי שהיא תמשיך את המשפט.

אני מרגישה את התרגשותה מעברו השני של הקו כאשר היא אומרת שכל פעם שיגידו לידה את השם ‘רחל אמזלג’ היא תראה מול עיניה את פניה המאירות, תשמע את קולה החם והאוהב שואל ‘מה נשמע ממי?’ ואז הפנים תחייכנה והלב יתמלא בחום.

 חום ואור, כמו שהיתה רחל בחייה,

 וזיכרונה – חי, מאיר ומחמם, גם במותה.

כתבה: רנית אלוביץ

עוד מהבלוג של ויצו תנועת נשים ציונית למען החברה בישראל

Thumbnail

בהייה-בתיה, המנוסה שלא צלחה

‏ "אין חיים שאינם, ולו להרף-עין אחד בלבד, בני-אלמוות." ויסלבה שימבורסקה: "על המוות, ללא הגזמה" מתוך: סוף והתחלה. לקראת היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים, הצטרפתי לפרויקט "בגנות השתיקה" של ויצו וסלונה, המספר...

Thumbnail

אירינה בונגרט ז"ל

  אף אחד לא יכול לדעת מה עבר על אירינה בונגרט בשעות  שבין ה-9 ל-11 בספטמבר, יום האסון הלאומי של ארצות הברית ויום הטרגדיה הפרטי של אירנה, שלא שרדה את היום, והיא רק בת 30. כל שידוע מקטעי העיתונות הכתובה והאינטרנטית הוא...

Thumbnail

אילנה כהן, רצתה לשמור על שלום בית

בשביל האישה שמאמינה משפחה לא מפרקים, שצריך לשמור על התא המשפחתי לטובת הילדים, בשביל האישה שחושבת שזה זמני ויעבור. זה סיפורה של אילנה כהן מחולון, שנרצחה ע"י בעלה, יהודה כהן , ...

תגובות

טופ 20 - בלוגים