הבלוג של ויצו תנועת נשים ציונית למען החברה בישראל

wizo

ויצו פועלת לקידום מעמד האישה בישראל באמצעות חקיקה, פיתוח מנהיגות ומודעות אישית וחברתית לשוויון נשים בחברה ולשוויון ולצמצום פערים בכלל.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מנובמבר 2015

מהרגע שהתחתנתי אמרו לי:”תוותרי, תתפשרי, יחסים זה קשה”. מידי פעם עלתה בי השאלה, כמה קשה זה קשה? מי מחליט? איך אני אדע מתי זה קשה מדי?

13/10/2016

מאת: שני מרסל עזריה

היום אני כבר שנתיים אחרי שקיבלתי את מסמך הגירושין, אחרי 7 שנות נישואין.היום אני בזוגיות חדשה, יש לי בן זוג מדהים, ילדה בת שנה, העולם המקצועי שלי תופס כיוון, החיים שלי מתחילים להיראות כמו משהו שהייתי מאחלת לעצמי. בשנים של הנישואין, בתוך השאלה האם להתגרש או לא,  הייתי אדם קפוא, מפחדת לזוז,מפחדת מהצל של עצמי.

הפרידה התחילה לפני שלוש שנים וחצי אבל ההתחלה האמיתית של הפרידה, תחילת ההתפוררות של הנישואים, קרתה הרבה לפני, בעצם שנים לפני. מיד אחרי שהתחתנו היו הרבה ריבים מכוערים, צעקות, איומים שיפרד ממני. הייתי בוכה אל תוך הכרית בלילה, לא בטוחה אם אני רוצה להחריש את הבכי ולהיות לבד או שישמע אותי ואז אזכה בתשומת לב עם קצת רחמים וחיבוק. לאט לאט עם השנים עברתי לבכות לבד בשירותים, כי כבר לא היתה את הקירבה של אחרי ריב, היה רק כאב, כאב, כאב ואז משלימים עד הפעם הבאה. ככה שנים.

מהרגע שהתחתנתי נכנסתי בדלת סתרים גמדית למועדון סודי שכל היום אומרים בו: “תוותרי, תתפשרי, יחסים זה קשה, אין מה לעשות, בנישואים גם רבים, לאף אחד לא קל”. אז הרגשתי, אוקיי כנראה ככה זה. מידי פעם עלתה בי השאלה, כמה קשה זה קשה? מי מחליט? איך אני אדע מתי זה קשה מידי, יש כזה דבר קשה מידי בנישואים? או כמו שאמרה השכנה שלי כשהתייעצתי איתה “הוא לא שותה, לא מכה ולא בוגד אז אין לך שום סיבה לעזוב”. אבל מה עם הבדידות, הקיפאון, חוסר הערך, הבכי ההסתרה התקיעות. זו לא סיבה? ככה זה אצל כולם? למה אף אחד לא משתף?

נפגשתי עם שרון,בת 35,אישה יפה, חזקה וחברה טובה שהתגרשה בערך שנה אחריי. אחרי חמש שנים של חברות, הם התחתנו ושנתיים אחרי זה התגרשו. מהצד כשראיתי את הזוגיות הם היו נראים לי שונים מאוד, היא אוהבת לארח, לצאת, לבלות, קלילה אנרגטית. הוא ציני, טוב מידי בשביל העולם, לא יודע לאן לקחת את החיים שלו. אני זוכרת שלפני שהם התחתנו אמרתי לה כמה פעמים שתיפרד ממנו, אבל אחרי החתונה לא התערבתי יותר. הרגשתי שהם כרתו את הברית וגם אני כחלק מהמועדון הגמדי מילמלתי את המנטרה “אל תוותרי..תנסי יותר”.

באתי אליה לנסות להבין מה היה שם אצלנו..אם היה כל כך רע, למה לקח לנו שנים לקבל החלטה? אנחנו נפגשות אצלה בבית, היא ישר מוזגת לנו ערק, שמה פינק פלויד ברקע ויחד באומץ וכנות אנחנו מנסות לפרום קשר אחר קשר את השאלה: למה?

“בהתחלה זו הייתה  התאהבות” שרון נזכרת “פעם ראשונה שהתאהבתי במישהו באמת. אחרי שנה בערך שהייינו יחד, אמא שלי חלתה בסרטן וטיפלתי בה. כל יום הייתי איתה, במשך שלוש שנים. זה יצר מצב שלא באמת הייתי שם, בתוך המערכת יחסים, בשנים הראשונות סעדתי את אמא שלי ואחרי שהיא נפטרה העולם שלי קרס. הייתי צריכה מישהו להמשיך לטפל בו כדי לא להתפרק בעצמי. ככה שהיה לי מאוד נוח בזוגיות הזו, בשלב מסויים היינו ממש כמו אמא ובן, אז אני לא לגמרי מאשימה אותו.”

השיחה עם שרון מחזירה אותי לחשוב על הבחירה שעשיתי אי שם לפני שנים. כשאני בחרתי את בעלי הביטחון העצמי שלי היה נמוך מאוד, הרגשתי שאני עובדת על כולם, שאני נראית חכמה ונחמדה, אבל מפנים אני אדם קטן וחסר חשיבות וככה בחרתי את הבן זוג שלי- זה ש”לא הצלחתי לעבוד עליו” ,שחשף את  המעטה שלי,זה שראה אותי כמו שאני הרגשתי – כלום. כך שהיום ברור לי שהסיפור חיים שלי הוא שהוביל אותי לבחור בבן זוג שלא מתאים לי. כל התפיסה שלי לגבי עצמי הייתה אוסף של חוויות ילדות לא מעובדות. אבל אחרי שרע כל כך הרבה זמן למה להישאר? אני שואלת את עצמי ואת שרון.

“בואי לא נשכח… היה קאבר מדהים”  שרון עונה אחרי מחשבה קצרה “אני הייתי האישה שלו, מצד אחד ממי שלי, מה את רוצה, כל פעם שאני חוזרת הביתה מהעבודה זה לחיבוק ענק, ולמילים יפות:  ”איך עבדת קשה, בואי אני אכין לך אוכל, בואי אעשה לך מסאז’ ” . הרגשתי חרא עם עצמי שאני לא מאושרת איתו, זה היה קשה לעזוב את הדבר הזה, את האילוז’ הזה. כי לא באמת ידעתי שזה אילוז’, כי זה היה נראה וואוו. אבל  בפועל, נראה בטלווזיה מה שהוא רוצה,הוא יחליט מה נאכל והוא גם לא באמת יכין לי ארוחת ערב. זה היה רק דיבורים, רק קאבר יפה. כאילו, זה מאוד נחמד לבוא להגיד לאישתך ממי איך עבדת קשה.. אל תגיד את זה, קום לעבוד במקום לשבת בבית...ארבע שנים!”

נישואים לא מאושירים (צילום: שאטרסטוק)

ומה עם החברים הם ראו משהו, שיתפת? שאלתי והוספתי, אני למשל לא ממש שיתפתי, אותך יחסית כן, ידעת שקשה לי, וגם החברים והמשפחה שלי ידעו שאנחנו רבים הרבה, כי היינו המון מבטלים הגעה ברגע האחרון לאירועים או בשישי, או מגיעים ביחד ולא מדברים כמעט, אז כן ראו שאלו יחסים מורכבים, אבל לאף אחד זה לא היה נראה חריג מידי .

אני חושבת שהסביבה שלי התנהגה קצת בכפפות משי מידי. אחרי הגירושין הם פתאום אמרו לי  what the fuck, חברה הכי טובה שלי אמרה לי “ביום החתונה אני לא האמנתי שזה קורה, שאת מתחתנת איתו”. באמת?? את אומרת לי את זה עכשיו אחרי שנפרדנו. אני לא באה בטענות כי זה קשה להגיד. אבל אני שחברה שלי התחתנה עם מישהו מזעזע אמרתי לה ממי, יש לי כרטיסי טיסה לאילת, אני פה  תבחרי. אני חושבת שזו חובה לאנשים שקרובים אלייך להגיד את האמת בפנים..  אבל ידעתי שברגע שאספר למשפחה שלי את כל הסיפור ואיך הוא לא עבד ארבע שנים הם יעמדו מאחוריי.”

הם לא ידעו? שאלתי

לא, הסתרתי מאוד יפה”

השיחה עם שרון גורמת לי לחשוב על ההסתרה, שזה שחקן ראשי במערכות יחסים מהסוג הזה. עבורי העניין לא היה רק הסתרה מהסביבה שלא ידעו כלום גם אחרי שיצאתי מהבית. זה  בעיקר הסתרה מעצמי, לא ידעתי בעצמי עד כמה אני במצב לא טוב,עד כמה אני בודדה, פשוט הרגשתי אבודה.הרבה פעמים הסכמתי איתו והרגשתי שלא ייצא ממני כלום בחיים ושאין מה לעשות אני אדם לא מתפקד וריחמתי עליו שהוא צריך לסבול אותי. מכל דבר כעסתי מאוד, אפילו זעמתי, התפרצתי, השתוללתי, התנהגות שהוכיחה את הטענות שלו.כל פעם שצעקתי הייתי מקבלת מנה של :”כמה את קשה, מייאשת, מחבלת ביחסים ולכל מקום שתלכי זה מה שיקרה לך אז למה לך לעזוב”. בסופו של דבר אלו היו הטיעונים הכי חזקים שלי גם מול עצמי למה לא לעזוב.

שאלתי את שרון מה עבר עליה כשחשבה על לעזוב:  ”הפחד משתק, רק המחשבה על ללכת, הלב שלי דפק על 120 .כשאת בתוך פחד מסויים, את אפילו לא מרגישה שאת רוצה ללכת, כי הפחד הוא כל כך חזק והוא גם היה מפחיד אותי שלא יתן לי ללכת, היה הרבה הפחדה מהרבה מקומות, הפחד להישאר לבד,שלא יהיה לי אותו יותר. והיה פעם שניסיתי לעזוב ולא הצלחתי. פחדתי. הלכתי לשירותים כל שנייה וחצי, לשלשל את דעתי מרוב פחד. זה היה לעזוב מישהו שהוא החיים שלי וגם לעזוב את המשפחה שלו שהייתה מאוד דומיננטית עבורי אחרי שאימי נפטרה, כי המשפחה שלי בזמן הזה התפרקה. היו המון פרמטרים מאוד מפחידים של לעזוב.  כשהפחדים מכתיבים לנו את החיים אז אנחנו מנסות להתגונן ממנו, עשיתי הכל כדי שהפחד הזה יעזוב אותי כשבעצם הייתי צריכה לעשות הפוך, צריך לבוא עם הפחד, שיאתגר אותי, שיגרום לי להיות יותר הגיונית. אם יש פחד פה אז זה כי יש משהו שאני צריכה לראות. כשאת באה ומעזה, את רואה שזה לא כזה גדול, שאת יותר חזקה ממש שחשבת”

לי זה לקח זמן..אחרי שאזרתי אומץ, היינו במין פרידת נסיון ארוכה והיה לי הרבה יותר כיף, משוחרר ושמח בלעדיו,אבל עדיין שלט בי הפחד שאמר בקולי שלי: “מי ירצה אותי בכלל. אני נראית נחמדה, אבל מבפנים אני מפלצת וכל מי שיהיה איתי יגלה את זה בסופו של דבר,  אז למה להתחיל הכל מחדש? לא עדיף להישאר עם מה שאני מכירה? למי יש כוח עכשיו את כל החרא הזה מהתחלה?” ואחד ממש טוב:” אין שם כלום בחוץ, כולם אותו שיט”.

הרגשות וה”מנטרות” האלו החזירו אותי אליו לנסיון אחרון ומחריד במיוחד שנגמר בטונים צורמים אחרי חצי שנה. רק כשהתגרשתי נפתחו לי העיניים, הבנתי שאותה אישה שהשתוללה וצעקה שם זו בעצם ילדה שרוצה הביתה, שרע לה ואף אחד לא רואה אותה,במקום להקשיב לה השתקתי אותה ושפטתי אותה. הצלחתי לעזוב לתמיד רק אחרי המרחק שלקחנו ואז הקול של הפחד כבר לא היה הקול שלי, אלא רק קול של פחד לצד עוד קולות יותר חזקים, קולות שקוראים לי להיות מאושרת.

מאחלת לכל אישה למצוא את קולה האישי, האמיתי, לפרוץ את גבולות עצמה ולגלות שהיא הרבה יותר חזקה ומדהימה ממה שהיא חושבת.

שני מרסל עזריה

עוד מהבלוג של ויצו תנועת נשים ציונית למען החברה בישראל

תצוגה מקדימה

רחל אמזלג ז"ל - לביאה מסורה

אני יכולה לשמוע את הלמות ליבי בשתיקות שבין צלצולי הטלפון, עד שעונה מעברו השני של הקו בן משפחתה של רחל. כמה רגישות יש במילים שהוא אומר ועוד יותר באלו שלא. כמה אהבה וכמה חום אני מרגישה ממנו ודרכו על אישה שגם בעיניים עצומות,...

תצוגה מקדימה

בהייה-בתיה, המנוסה שלא צלחה

‏ "אין חיים שאינם, ולו להרף-עין אחד בלבד, בני-אלמוות." ויסלבה שימבורסקה: "על המוות, ללא הגזמה" מתוך: סוף והתחלה. לקראת היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים, הצטרפתי לפרויקט "בגנות השתיקה" של ויצו וסלונה, המספר...

תצוגה מקדימה

אירינה בונגרט ז"ל

  אף אחד לא יכול לדעת מה עבר על אירינה בונגרט בשעות  שבין ה-9 ל-11 בספטמבר, יום האסון הלאומי של ארצות הברית ויום הטרגדיה הפרטי של אירנה, שלא שרדה את היום, והיא רק בת 30. כל שידוע מקטעי העיתונות הכתובה והאינטרנטית הוא...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה