הבלוג של ויצו תנועת נשים ציונית למען החברה בישראל

wizo

ויצו פועלת לקידום מעמד האישה בישראל באמצעות חקיקה, פיתוח מנהיגות ומודעות אישית וחברתית לשוויון נשים בחברה ולשוויון ולצמצום פערים בכלל.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מנובמבר 2015

חצאית מורמת, משיכת צמות ועוד, אלו הם חלק מן הזכרונות שמלווים את הנשים של היום בישראל. אין כבוד, יש אפליה- מה יהיה לנשים במדינה?

15/09/2016

נגה רונן

מאז שאני זוכרת את עצמי (ויש לי זכרון של פילה עצמאית וחזקה במיוחד) הייתי ערה לפער בין מעמד הבנים למעמד הבנות בחברה המוזרה שלנו. הזכרונות שלי נעים בין הפרטי לציבורי. בין האישי לחברתי.

לדוגמה: בכתה ד’ שלחתי לראש העיריה מכתב תלונה על כך שבבית הספר בו למדתי בת”א מחייבים את הבנות לבוא בחצאית ואוסרים עלינו ללבוש מכנסיים קצרים. מדובר בראשית שנות ה-80. מנהל חדש… התלונה שלי התייחסה לכך שלא מדובר בבית ספר דתי. כיום אני מניחה שהייתי מדגישה את העובדה שלבנים מותר. אז זה נראה לי מובן מאליו. בעצם גם היום זה נראה לי מובן מאליו, בכל זאת, קיץ, חם. אבל רק בנות נתפסו כאובייקט מיני, כשעוד לא היה לנו מושג מה זה בכלל. עם קשר, או ללא קשר למכתב התמים שלי, רוע הגזרה בוטל, ועד סיום בית הספר היסודי לבשתי מכנסיים קצרים. כאלה שאפשרו לי לנוע בחופשיות, לשחק בחצר וגם לא לדאוג לבל מישהו מהבנים ירים לי את החצאית ויחשוף את תחתוניי ברבים.

אני זוכרת אמירות של אבי (שהיה איך לומר… שמרן. נסגור על שמרן) כילדה וכנערה בכל הנוגע לרצונות שלי: “כשתגדלי תבקשי מבעלך”. אני זוכרת את תחושת הכעס והגועל מעצם המלה “בעל”. זה אולי המקום לציין שאני לא סובלת גם את המלה “בעלים” בכל הנוגע לגידול כלבים, חתולים ויתר בעלי החיים.

אני זוכרת שבגיל 4 הלכנו לירקון לשוט עם קרובי משפחה. רוני רצה לחתור. גם אני רציתי. נחשו מי בסוף חתר. הנימוק מהדהד לי גם היום.

אני זוכרת שאחרי הצבא רציתי להיות שליחה. נעניתי למודעה של רשות הדאר (שנות ה-90, רשות ממשלתית). הבחורה שענתה לי שאלה אותי אם זה עבורי. כשהשבתי שכן, היא אמרה שלא מקבלים בנות. החוק נגד אפליה כבר היה קיים, אבל שיניו עוד היו שיני חלב רכות ולא יעילות.

אני זוכרת שאתמול קראתי בקבוצת וואטסאפ בקשה של אמא לעזרה בקבלת עבודה, כי בכל הראיונות אליהם היא הגיעה  שואלים אותה מי יטפל בילדים כשאחד מהם יחלה. החוק נגד אפליה במקום העבודה קיים כבר למעלה מעשרים שנה. שיניו כבר רקובות. גנטיקה מעאפנה יש לחוק הזה.

אני זוכרת שכילדה כתבתי שירים בגוף ראשון זכר. כי ככה כותבים.

אני זוכרת את עצמי לפני כמה שנים מחכה לתורי בסלקום. על הקירות תמונות אוירה. התמונות היחידות עם נשים או בנות היו מלוות בחבר או בבעל. תמיד “עזר כנגדו”. אף בחורה לא לבדה או עם חברותיה. אין לי ספק שזה נעשה באופן לא מודע. אין לי ספק שאני היחידה ששמה לב.

אני זוכרת את עצמי קוראת בגיל 12 בספר שהוריי קבלו. “פתגמים ואמרות שפר” בכל מיני נושאים. מה שהיה כתוב שם על נשים… לגברים אגב לא היתה קטגוריה.

אני זוכרת את עצמי סופרת כנערה כמה תמונות של נשים מופיעות בעיתון, וכמה של גברים.

אני זוכרת שעניין אותי מה היה השם של אשתו של נח ואיך קראו לבת של יפתח.

אני זוכרת את המדבקה על דלת הבית של אמא של דלית, בחירות 1977, “רץ”. לפני שנוספה לה המ’ מלפנים. אני זוכרת שאת אמא שלי זה לא עניין.

אני זוכרת את הרופא באיכילוב, יום אחרי התאונה. 2011. המחאה החברתית בעיצומה. מסתכל עלי ואומר “איזו פיגורה” כשכל הגוף שלי כואב בעודו ממשמש את גופי.

שכחתי משהו?

לא, אבל הוגבלתי ל500 מילה. נשים, אני אומרת לכן…

מאת: נגה רונן

עוד מהבלוג של ויצו תנועת נשים ציונית למען החברה בישראל

תצוגה מקדימה

רחל אמזלג ז"ל - לביאה מסורה

אני יכולה לשמוע את הלמות ליבי בשתיקות שבין צלצולי הטלפון, עד שעונה מעברו השני של הקו בן משפחתה של רחל. כמה רגישות יש במילים שהוא אומר ועוד יותר באלו שלא. כמה אהבה וכמה חום אני מרגישה ממנו ודרכו על אישה שגם בעיניים עצומות,...

תצוגה מקדימה

בהייה-בתיה, המנוסה שלא צלחה

‏ "אין חיים שאינם, ולו להרף-עין אחד בלבד, בני-אלמוות." ויסלבה שימבורסקה: "על המוות, ללא הגזמה" מתוך: סוף והתחלה. לקראת היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים, הצטרפתי לפרויקט "בגנות השתיקה" של ויצו וסלונה, המספר...

תצוגה מקדימה

אירינה בונגרט ז"ל

  אף אחד לא יכול לדעת מה עבר על אירינה בונגרט בשעות  שבין ה-9 ל-11 בספטמבר, יום האסון הלאומי של ארצות הברית ויום הטרגדיה הפרטי של אירנה, שלא שרדה את היום, והיא רק בת 30. כל שידוע מקטעי העיתונות הכתובה והאינטרנטית הוא...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה