הבלוג של ויצו תנועת נשים ציונית למען החברה בישראל

wizo

ויצו פועלת לקידום מעמד האישה בישראל באמצעות חקיקה, פיתוח מנהיגות ומודעות אישית וחברתית לשוויון נשים בחברה ולשוויון ולצמצום פערים בכלל.

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מנובמבר 2015

פעם לא היינו שואלות למה, היינו עושות מה שנבחר לנו. אז לא ידענו שיש את הזכות לרצות, לעשות ולקדם את הרצונות שלנו. היום אפשר לומר: אני מחליטה לעצמי

15/09/2016

לי אור לב ארי

בשנת 1980, בתחילת כיתה ג’ בבית ספר יסודי אחד בישראל, לא משנה שמו (אני מניחה בזהירות שהסיפור הבא נכון כמעט לכולם), גילינו שבאחד מימות השבוע תתפצל הכיתה לשניים. הבנים ילכו לחוג נגרות והבנות ל”מלאכת בית”. הבנים שבו לכיתה עם קופסאות עץ מעשה ידיהם להתפאר, שובכים לפינת החי, כסאות קטנים וכיוצא באלה והבנות למדו את מלאכת הבית – תפירה (מכלב קראו לזה ?), סריגה ושימו לב – בישול (טוב שלא לימדו איך עושים ספונג’ה…) וחזרו עם צעיפים, צמידים ומתכונים. נטיות הלב שלנו לא עניינו אף אחד, ואף אחת מאיתנו, בגיל המתקדם של 9 שנים בערך, לא העלתה על דעתה לעמוד על זכות הבחירה שלה. קיבלנו עלינו את הדין כאילו זו המציאות היחידה האפשרית. לו הייתי פמיניסטית מילדות, בשמלה אדומה (אולי דווקא כחולה?) ושתי צמות ודאי הייתי עומדת ושואלת למה ? אבל בתחילת שנות ה-80 לא ידעתי הרבה על החיים ולא חשבתי שאפשר לשאול למה. ובכלל, המושג פמיניזם לא היה מוכר לי, ואם להודות על האמת, נחשפתי למושג ולמשמעויותיו בגיל הרבה יותר מדי מאוחר.

“פמינה” היא מילה בלטינית, שפירושה “אישה”. “פמיניזם“, היא תפיסת עולם, שראשיתה באירופה של המאה ה-19, שעל פיה יש להיאבק בדיכוי נשים ובאפלייה החברתית נגדן ולהביא לשוויון הזדמנויות לנשים. אבל למה להכנס לזה ? איני סוציולוגית, היסטוריונית או חוקרת מגדר. מבחינתי, תכל’ס, בסופו של דבר (ואולי דווקא בתחילתו), העניין הוא פשוט: הזכות לבחור בעצמך עבור עצמך. זכות שנשללה מנשים לאורך ההיסטוריה. לא רק זכות הבחירה הפוליטית אלא זכויות בסיסיות, שהיום נראות לנו מובנות מאליהן, אך לא היו כאלה עד שקמו נשים חזקות במהלך ההיסטוריה ושאלו למה, כמו להביע דעה, לקרוא, ללמוד, לעבוד ועוד.

הנה דוגמה קטנה מהחיים שלנו, ממש במאה הזו. עד שנת 1996 נשים שנישאו בישראל קיבלו אוטומטית את שם משפחתו של הבעל ולו רצו לחזור לשם נעוריהן, היה עליהן לעשות זאת באופן אקטיבי. בשנת 1996, לאחר מספר עתירות שהוגשו בעניין זה לבית המשפט הגבוה לצדק, תוקן חוק השמות הישראלי ונקבע כי מי שנישא (בלשון זכר…) רשאי לבחור אם להמשיך לשאת את שם המשפחה הקודם שלו או לשאת את שם המשפחה של בן הזוג וכי לאחר הנישואין “יודיע אדם לרושם הנישואין מהו שם המשפחה שבחר לשאת”. אלא מה ? גיגול קצר ברשת, העלה כי בשנת 2010 יצא מרכז תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה יחד עם ארגונים נוספים  במאבק משפטי וקמפיין ציבורי שמטרתו להגן על זכותן של נשים שנישאו לשמור על שם נעוריהן אם הן חפצות בכך. מסתבר שלמרות לשון החוק, הנוהל שרווח ברבנות הראשית ובמשרד הפנים היה לשנות באופן אוטומטי את שם משפחתן של נשים שנישאו ברבנות לשם המשפחה של בן זוגן, ללא הסכמת האשה. והרי זה בדיוק מקרה חוג מלאכת הבית. מישהו אחר קובע עבורך מה תהיה המציאות ושולל את זכות הבחירה שלך.

במקרה הזה, “שינוי הבעלות” מקומם, כי יש לו משמעויות רבות, חברתיות, כלכליות, אישיות, זהות עצמית, אוטונומיה, שוויון ועוד – שזכותה של כל אחת להחליט לגביהן. אגב, מבדיקה שנערכה על ידי שדולת הנשים בישראל נראה כי בפועל, למרות תיקון החקיקה, מרבית הנשים בישראל בוחרות בדפוס הפטריארכלי המסורתי ומאמצות עם נישואיהן את שם המשפחה של בן זוגן, הילדים נושאים את שם האב בלבד, ומרבית הגברים לא משנים את שם המשפחה שלהם בעקבות נישואים. אפשר רק לקוות שזה כך מתוך בחירה.

באשר אלי, אני שמחה לספר שלקראת סוף שנות ה-80, כשניתנה לנו בבית הספר הזכות לבחור את מקום השירות לקהילה שלנו, בחרתי בצופי אש, אמנם הצטערתי לגלות שלא היו לוחמות אש בצוותי הכיבוי (היום כבר יש), אבל צופות אש היו גם היו. שלא מדעת, היה זה מרד הנעורים הפמיניסטי הראשון שלי, והסיבה שהוא הצליח היא רק כי בסוף שנות ה-80, בניגוד לתחילתן, כבר ניתנה לנו זכות הבחירה. ואם יש לי טיפ קטן לדרך, הוא נכון לכל תחומי החיים שלנו, לא רק כנשים ובלשונה של הבת שלי – “רק אני מחליטה עלי“. טוב, היא לא, אבל אנחנו – לגמרי כן.

נסיכות עושות פרצופים (פינטרסט)

לי-אור לב ארי, אמא במשרה מלאה, עובדת במשרה מלאה, כותבת תוכן, כותבת למגירה, ובלוגרית בנושאי מיזמים חברתיים ואנשים מעוררי השראה – “החברתית“.  

עוד מהבלוג של ויצו תנועת נשים ציונית למען החברה בישראל

תצוגה מקדימה

רחל אמזלג ז"ל - לביאה מסורה

אני יכולה לשמוע את הלמות ליבי בשתיקות שבין צלצולי הטלפון, עד שעונה מעברו השני של הקו בן משפחתה של רחל. כמה רגישות יש במילים שהוא אומר ועוד יותר באלו שלא. כמה אהבה וכמה חום אני מרגישה ממנו ודרכו על אישה שגם בעיניים עצומות,...

תצוגה מקדימה

בהייה-בתיה, המנוסה שלא צלחה

‏ "אין חיים שאינם, ולו להרף-עין אחד בלבד, בני-אלמוות." ויסלבה שימבורסקה: "על המוות, ללא הגזמה" מתוך: סוף והתחלה. לקראת היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים, הצטרפתי לפרויקט "בגנות השתיקה" של ויצו וסלונה, המספר...

תצוגה מקדימה

אירינה בונגרט ז"ל

  אף אחד לא יכול לדעת מה עבר על אירינה בונגרט בשעות  שבין ה-9 ל-11 בספטמבר, יום האסון הלאומי של ארצות הברית ויום הטרגדיה הפרטי של אירנה, שלא שרדה את היום, והיא רק בת 30. כל שידוע מקטעי העיתונות הכתובה והאינטרנטית הוא...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה