מחר כשאתעורר מוקדם מידי בבוקר, אהייה בת 40.
אולי 40 הוא העשרים החדש, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שפלוס מינוס חצי דרך כבר מאחורי. החצי הקשה.
המספר הזה קפץ עלי באחד הלילות האחרונים. דווקא אני, שסוגרת בדיוק עכשיו כמעט שנתיים עגולות של משבר גיל הארבעים שהתחיל, כמה מקורי מצידי, בגיל 38 (ככה זה כשהחיים מזמנים לך כמה שיאים, שאת לא לגמרי מאמינה שמגיעים לך) ומקדמת לגמרי בברכה את המספר העגול והיפה הזה, נבהלתי.
איך אני, שחתונה נראתה לי כמו משהו שטוב רק לאחרים (וגם זה בספק), חוגגת עם אותו אחד, כבר עשרים שנה (21, אבל 20 הוא עגול ויפה).
איך אני, שבכלל לא תכננתי להיות אמא, חוגגת ממש עכשיו עשר שנות אמהות (ובמצטבר כבר שמונה עשרה וחצי). לא סתם אמהות. אלא מהסוג המרוצה, השלם, האוהב.
איך אני, שמגיל עשרים עד שלושים, החלפתי מקצוע בממוצע כל ארבע דקות, ובפועל כל שנה (עם שלושה תארים, ובעל אחד ממש מבועת), חוגגת עשור באותו עיסוק, ומתכוונת להמשיך בו עוד עשור אחד שלם לפחות.
איך אני, החברה של הבנים, חוגגת ארבעים, מוקפת בכל כך הרבה חברות אהובות ואוהבות. מכירה רק בעשור האחרון את העוצמה הזו. הנשית. בלי להרגיש רוחנית אפילו לשניה. חס וחלילה.
איך אני, החילונית, השמלאנית, התל אביבית (רק בנשמה), בעצם אם כבר מדברים על נשמה, אני לגמרי ניו יורקית. חיה בכפר, עם דוס, ימני, מתנחל, וקהילה שלמה.
איך אני, שחיה בדיוק הפוך ממה שאי פעם דמיינתי, מרשה לעצמי להכיר בעובדה – שבדיוק ככה אני רוצה.
אז תודה.
תודה לבעלי האהוב. זה שבדיוק מחר בבוקר מתכנן לזרוק אותי מאיזה צוק, או להקפיץ אותי בבנג’י, או להסיע על הסאגווי, אולי להטיס, להפיל, להרטיב, ללכלך, או אם יש לו שכל – לאכול איתי ארוחת בוקר רומנטית ובלתי אקסטרימית בעליל. (כמה חבל שדווקא הוא לא קורא את הבלוג שלי, אז תרמזו לו, שיספיק לבטל תכניות).
תודה לשני הילדים שהפכו אותי לאמא שאני. אתם התיקון של הילדות האיומה שלי.
תודה לכל החברות שלי. אני מאושרת שאתן חלק מחיי.
אני באמת ובתמים אוהבת את כולכם וכולכן אהבת נפש.
ובכן, לכבוד כל מכירות ראש השנה המתרגשות עלינו לאלפים, כי בכל זאת יש כמה ביננו שעדיין לא הפנימו שהכי שווה זה להתקזז על המתנות, ופשוט להפסיק עם הנוהג הזה, של קנית כמויות בלתי סבירות של ואזות או קערות כל שנה, הוזמנתי להשקת סידרת גאדג’טים למטבח של חברת chef’n, שנמכרת עכשיו ב"סוהו" האהוב עלי. הלכתי משתי
+עוד...לכל אחד מאיתנו יש את העיר הזו, שכשהוא מגיע אליה, הוא מרגיש פתאום בבית. לי יש את ניו יורק. כבר שלושה ימים שאני צמודה ל-CNN, ל-FOX NEWS, ולכל אמצעי תקשורת שמוכן לשתף אותי בקורות את ניו יורק אהובתי. כן, אני מכירה את הנטייה האמריקאית להתרגש מכל בדל חדשות שאולי סוף סוף נופל לידיהם, הלו רק
+עוד...הקראוון שלנו, 25 FEET, אבא, אמא, שני ילדים. ים של יתושים. מטבח. פינת אוכל. כורסא. חדר שינה הורים. חדר שינה ילדים. חדר רחצה. פינת כיור רחצה, מזגן שהוא לגמרי פיקציה כי הוא אוהב חיבור לחשמל, ואוטו – קבינה של משאית פורד
+עוד...סיאטל בשבילי היא לגמרי עיר של סרטים אהובים וסדרות מהזן שמתמכרים אליו. ואם כבר נגררתי לכאן על ידי ההוא עם הקוצים בישבן, החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי לפגוש את מקדרימי אהובי ולטייל ליד ביתו של טום הנקס הסובל מנדודי שינה. מה רבה היתה אכזבתי כשגילית שסיאטל גרייס לא באמת קיימת. את צילומי החוץ מצלמים באיזו
+עוד...עולם האופנה ועולם העיצוב תמיד הושפעו אחד מהשני. כבר כמה שנים טובות אנחנו לובשות מונוכרום עליז של שחור-אפור-עם נגיעות של לבן. אוסף הסוודרים האפורים שלי הוא מהמשובחים שיש, ועדיין אני ממשיכה לרכוש, חורף וקיץ, כל סוודר אפור ראוי שנקרה בדרכי. גם את הבתים שלי אני מעצבת בעיקר במונוכרום, עם טיפטיפונת נגיעות של צבע. בדרך כלל
+עוד...כן אני. מיס שופינג בניו יורק, 5-10 ס"מ עקבים, זו שחייבת להתקלח כל שעתיים, והחול היחיד שהיא מתקרבת אליו (גם זה עם מגפי גומי בלבד), הוא המצע של הריצוף בבתים המשופצים. השארתי מאחור חבורת בנות (שביום יום אמורות ממש לאהוב אותי), מתפקעות מצחוק, ומדמיינות באילו דרכים הזויות אני עומדת לאבד את המניקור, ובן זוג אחד,
+עוד...מכירות את הרגשת הזיוף? יום אחד הזהות האמיתית שלי תחשף, וכולם ידעו שאני סתם. לא מוכשרת, לא מעצבת, שאין לי מושג. לפני כמה שנים גיליתי לתדהמתי, שכמה מחברותי היותר מדהימות, מוכשרות, מוצלחות, ועם המון המון קבלות בחיים, חולקות איתי את אותה התחושה בדיוק. מכירות גבר אחד בעולם שמרגיש ככה? זה רק אנחנו, הנשים. אני יפה
+עוד...אני מנסה קצת לחפור להם בנשמה, להבין מי הם ומה הם בדיוק, מה עושה להם טוב.
ואז אני פותחת כמה ספרים, ומורה להם לחפש תמונה שעושה להם נעים
מה רבה היתה האכזבה אתמול, עת נחשף בית האח החדש. על תועפות הנובורישיות המנצנצת, המנסה להראות כ"כסף ישן", אך למעשה מתנהגת כמו פרחה הלומת עיצוב
+עוד...(כן, חזרתי, הגיע הזמן… חגים, חו"ל, עבודה, שוב חו"ל, אוף יש לי כל כך הרבה פוסטים שמתנגנים לי בראש מניו יורק, משבר כתיבה קטן, עייפות המקלדת, התאבדות העכבר, אבל בסוף אני כאן תמיד) אז חנוכה. שמונה נרות. שבעה ימי חופשה. עשרות אלפי מופעים (שאישית אני מתעבת). שני ילדים די קלים לתפעול. בעל אחד היפר אקטיבי. פעם אחת
+עוד...הג’ננה בעיצומה. הרוב כבר מבושל, הרוב כבר נקי (לא בזכותי), הכל מסודר למסדר המפקד (למרבה הצער המפקד הוא המסדר), רק לקנות פרחים, להכין כמה סלטים טריים, לאפות את הלחמניות, לערוך את השולחן, ועוד איזה 200 דברים קטנים, ואני מוכנה. יקירי, שתהייה שנה טובה, לבנה, שחורה, אפורה, שנה יפה, שנה מסודרת, שנה מענגת. שנה של אהבה
+עוד...כל שנה אני מבטיחה לעצמי שהפעם זה יהיה בקטנה. מפה יפה, סט כלים תואם, זר פרחים, או אולי נר, ושלום על ישראל. מה הסיכוי שהשנה אעמוד במשימה? (רמז – קלוש)
+עוד...סבתא בת אלפיים, בלי שיניים, מזמינה אותי בקרואטית להיכנס לחצר. זה מדהים עד כאב. הבית בנוי כולו על המפל, המים זורמים ממש תחתיו
+עוד...ילדים מכינים שעורי בית במטבח, על השטיח, על הרצפה, מול הטלויזיה, עם המחברת על הברכיים, בשכיבה על המדרגות, או כשהם שרועים על המשענת של הספה, ומקצרים לה את החיים
+עוד...לכו תהיו רומנטיים בחדר שינה מתקלף, מיטה צמודה לקיר (כדי שהילד לא יפול בלילה), ערמות של בגדים על מסלול ריצה נטוש ופינת עבודה בתוך החדר
+עוד...כמה פרוייקטים נבחרים מ"גזור ושמור", רק על קצה המזלג, את השאר תצטרכו לראות בעצמכם
+עוד...קניה הארה, מאפשר לנו הצצה קטנה לעתיד, ובודק כיצד ייראו חיינו כשהשימוש בסיבים מלאכותיים וטכנולוגיה מתקדמת, יהפוך לחלק מהם.
+עוד...כולנו יודעים שלכל שבת יש מוצאי שבת. ומוצאי שבת, כלומר בראשון בבוקר, זה בול הזמן שנופלות עלי כל ההחלטות החשובות שהם קיבלו בשבת
+עוד...ככה אני אוהבת שהדברים נעשים. תמיד בדרך שלי. לכן דקה אחרי שאני מסיימת להשתגע מעוד מדף בארונות האחסון, עוד נשלף במטבח, מגיע שלב הפינישים שבהם אני ממש חייבת למצוא את מה שמתאים לי לתמונה שכבר חיה לי בפנים. לכן, אני מזמינה לחוד את הספה ולחוד את הבדים, נותנת הוראות מדוייקות לתפירת הכריות, מתכננת את פינת האוכל מאפס, ולא מרשה לאף אחד
+עוד...פתאום ראיתי את זה. אני יודעת בדיוק איך זה צריך להראות. מרגישה את האווירה שזה חייב לייצר.
+עוד...רשימת הטרנדים (הכל בעיני המתבונן) שנצפתה ונאספה בדקדקנות במילאנו 2010
+עוד...המכשפה נודדת ברחבי אירופה, מטיילת ברכבות, מנסה להשיג את הענן בדרך לישראל
+עוד...